שרלו יובל (רב, ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)רגישותו הגדולה של הרמב"ן להיבטים מוסריים של התורה מבצבצת במקומות רבים של פרשנותו. בראש ובראשונה מדובר בבשורתו הגדולה והמפורסמת למצוות "ועשית הישר והטוב", שדי להוכיח את משקלה לאור העובדה שאין ולו מאמר אחד העוסק באתיקה יהודית שאינו מצטט את דבריו. ברם, אין מדובר במקור אחד בלבד. מצוות רבות מבוארות בפרשנותו בהיבטים המוסריים שלה; אין מי שכתב דברים נכוחים ומשמעותיים מאוד על מוסר המלחמה היהודי, בפרשנותו של "כי תצא מלחמה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע; ועוד ועוד. בספר בראשית עצמו יש מספר רב של התייחסויות להיבטים מוסריים: כך כשהוא עוסק בכך שהתורה תלתה את המבול שהחריב את העולם ב"חמס" שבני אדם נהגו בו; כך כשהוא בוחן את מעשי שמעון ולוי בשכם; כך כשהוא מבאר בדרך מופלאה איזו תורה שמרו האבות, שכן נאמר "וישמור משמרתי מצוותי חוקותיי ותורותיי; וכך כשהוא מקשר בין העבירה המוסרית שיוסף מציב בפני אשת פוטיפר בהתחמקותו מפיתוייה, והקשר בין ובין "וחטאתי ל-אלהים" וכולי.
כחלק מפרשנותו המוסרית של הרמב"ן לתורה הוא גם בחן מקומות מסוימים במעשיהם של אבותינו הקדושים, וראה במצוות תלמוד תורה הפניית תשומת לב למעשים בעייתיים שלהם, כדי שגם מהם נלמד כיצד יש להתנהג. בפרשתנו אנו מוצאים דברים עוצמתיים, שצריכים להשפיע על דרכי התנהגותנו שלנו. רמב"ן בחן את העינוי של הגר בידי שרה ואת שתיקתו של אברהם, וכתב: "ותענה שרי ותברח מפניה – חטאה אמנו בענוי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן, ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי" (טז, ו).
הדברים מעוררים טלטלה. ראשית, עצם העובדה שחלק ממצוות תלמוד תורה, בה אנו לומדים דרכי מוסר מפי אבותינו ואמותינו, מחייבת אותנו גם להכריע מה לא ללמוד מהם, וכיצד ראוי להתנהג. שנית, מדברי התורה עצמה נראה כי הייתה סיבה להתנהגותה של שרה – "ותקל גברתה מעיניה". לא הייתה זו חס ושלום התעללות שאין לה שורש שהתורה עצמה כותבת את הטיעון שאפשר היה שיתקבל, ובעיקר לאור העובדה ששרה אמנו מפנה את משפטה עם אברהם לריבונו של עולם: "ישפט ה' ביני ובינך". ואף על פי כן – רמב"ן מלמד אותנו שגם שפחת הגר ראויה להגנה מוסרית, ועינוייה הוא חטא.
רמב"ן מלמד אותנו לא להיעצר במבטנו על שרה אלא גם על אברהם. שתיקה – "בהניחו לעשות כן" – היא שותפות. זה אינו המקום היחיד שרמב"ן טוען כך, וכבר עמדנו בעבר על טענתו כנגד עדת בני ישראל בשתיקתם מול טענות קרח כלפי משה ואהרן. מי שבידו לעצור את העינוי, והוא מניח לעשות כן – נעשה על ידי כך כאחראי למעשה. בלשונם של חכמים: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו, באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת נד ע"ב).
והטלטלה הגדולה ביותר מדברי רמב"ן הוא ההשלכות של התנהגות זו כלפי הגר: "ושמע ה' אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי". במסורת ישראל מסמל ישמעאל את האיסלם, אף שאין זה הכרחי מבחינה היסטורית. רמב"ן מדבר על "זרע אברהם ויצחק". נראה שהוא מדבר על בני דורו, והדברים רלוונטיים גם לבני דורנו. למאבק האיסלם בעם ישראל יש סיבות רבות, ולא ניתן לתלות את כולן במעשה אחד. בד בבד, התזכורת בפרשת השבוע כי אין ריבונו של עולם נושא פנים אפילו למייסדי עמו האהוב והנבחר, והוא גובה את המחיר על מעשים שאסור לעשותם, חייבת להיות לנגד עינינו בכל התנהגות שלנו.
