איזו תורה שמרו האבות, ומה הדבר מלמד אותנו?

"עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי, וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי" – במילים אלה מבאר ריבונו של עולם ליצחק אבינו את אחת הסיבות לבחירה ביצחק אבינו כממשיכו של אברהם ע"ה. אברהם מונכח כאן כשומע בקול ה', ושומר את משמרת ה', מצוותיו חוקותיו ותורותיו. לנו כלומדי התורה פסוק זה כלל אינו ברור, שהלוא עדיין לא ניתנו מצוות, חוקים ותורות, וממילא קשה להבין את שבחו של אברהם אבינו ואת המינוחים העוסקים בתחומים אלה. מעבר לסוגייה הפרשנית, עולה השאלה איזו משמעות יש לתשובות אלה בעולמנו הנוכחי היום.

עם שאלה זו מתמודד רמב"ן, ובתוך ארבעה הפירושים שהוא מציע הוא פותח שלושה פתחים. אפשרות ראשונה היא אכן האמונה העמוקה שהאבות שמרו את התורה כולה, בין אם הם ינקו אותה מתוך כליותיהם, ובין אם הם זכו לגילוי רוח הקודש המלמדת על המצוות, שאף היא מושפעת מאוד מעולמו של האדם החווה אותה. אם אכן קיים אברהם אבינו את התורה כולה, אנו למדים מכך כי התורה הרמונית לעולמו של האדם, ויכולה לצמוח בתוכו. הדברים משתלבים יפה בעולה מדברי חז"ל שריבונו של עולם ברא את העולם בתבנית התורה, ושתי התנועות האלה – הקב"ה כבורא, והקב"ה כמצווה– תואמות האחת את השנייה. תנועה רוחנית זו מוכרת לנו מאוד ממשנתו של הכהן הגדול מאחיו, רבנו הרב קוק זצ"ל, שביטא את ההתאמה שבין רוח האדם ונשמתו ובין הציווי הא-לוהי, ובמקומות שהדברים לא באים יפה לידי ביטוי חתר להסברה ולהבנה כדי ליישב את הסתירות.

פתח שני שפותח רמב"ן הוא שאכן היו מצוות וחוקים שאברהם אבינו צווה בהם. בעיקר אמורים הדברים ביחס לשבע מצות בני נוח, שהלוא אף אברהם אבינו היה חלק מבני נוח עד מתן תורה, אולם לא רק ראש המאמינים לא רק דקדק בכל המצוות האלה, אלה אף הוסיף מעט, והם מפורשות בתורה, כגון נתינת מעשר ("ויתן לו מעשר מכל"). לפרשנות זו משמעות אחרת המופנית אלינו: ייחודם של האבות נבע מהיותם עושים את רצון ה' במלואו, מדקדקים במצוותיו, ואף מוסיפים אליהם. זו גם קריאה לנו ללכת בדרכי אבות, ואף אנו קרואים לעשות כך ולמלא את מה שמוטל עלינו בעולם.

פ

תח שלישי שפותח רמב"ן, שאותו הוא מכתיר במילים "על דרך הפשט", עשיר הרבה יותר. מדובר ברבדים שונים של דרכו של אברהם אבינו מול הקב"ה: באמונת הייחוד ובמאבק בעבודה הזרה, ובפעילות מעשית לקרוא בשם ה', ולהשיב רבים לעבודתו; בציווים הייחודיים שהוא קיבל, בראש ובראשונה בשני הציווים של "לך לך" – העלייה לארץ ופרשת העקדה; בברית המילה ומצוות בני נוח המיועדים לא רק לו, כי אם גם לאחרים; ובהתנהגות המוסרית הטבעית והאנושית: "…ללכת בדרכי השם, להיות חנון ורחום ועושה צדקה ומשפט, ולצוות את בניו ואת ביתו בהם…". מדובר אפוא במכלול רחב וגדול, ובארבעה תחומים מגוונים, ששלושה מהם נובעים מהציווי הא-לוהי, ואילו הרביעי יונק מהליכה בדרכיו של ריבונו של עולם.

ואף אנו קרואים למישורים השונים האלה. כשמדובר בענייני הלכה שנצטווינו עליהם – לשמרם ולהיות דבקים בהם. אך בכך לא מסתיימת מסירותנו להליכה בדרכי ה'. ההתנהגות ההוגנת, חיים בצדק וביושרה, סולידריות ועשיית חסד עם הבריות, אף שאין מדובר בציווי מפורש וחתוך – הם חלק בלתי נפרד מדרכו של אדם ההולך בנתיבי האמונה. אין אנו רשאים להסתפק רק בכך, כי אם חובה לקיים את המצוות שצווינו בהם, ומנגד – אין אנו רשאים להסתפק במצוות בלבד, אלא קרואים לחיות חיים מוסריים ומלאי חסד, צדקה ומשפט. אברהם אבינו מלמד אותנו את היסוד הזה לדורות, וזכות גדולה היא לצעוד בנתיב הזה.