זקס יונתן (רב, הוגה דעות וחבר בית הלורדים של בריטניה לשעבר. מתוך מורשת הרב זקס זצ"ל)שרשרת יוצאת דופן של דברי ביקורת על אברהם ושרה מותח הרמב"ן בפירושו לפרשתנו. הביקורת הראשונה נוגעת להחלטתו של אברהם, אחרי שהגיע לארץ כנען, לרדת למצרים "כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" ( (בראשית י"ב, א').
לדעת הרמב"ן, אברהם צריך היה להישאר בארץ כנען ולהאמין שא-לוהים יפרנס אותו למרות הרעב. לא רק עצם הירידה הייתה פסולה, אלא גם העמדתה של שרה בסיכון מוסרי; שכן בבואה למצרים נאלצה לשקר ולומר שהיא אחותו של אברהם ולא אשתו, ובעקבות זאת נלקחה להרמונו של פרעה ועלולה הייתה להיאנס למעשה ניאוף. זהו אישום חריף ביותר כלפי אברהם, ורמב"ן מחריף אותו אפילו עוד באומרו שבגלל גילוי זה של חוסר אמונה נענש זרע אברהם, מאות שנים לאחר מכן, בגלות מצרים.
בהמשך הפרשה מבקר הרמב"ן גם את שרה. כשאיבדה את התקווה ללדת ילד ביקשה מאברהם לפקוד את שפחתה הגר, בתקווה להיבנות ממנה. אברהם שמע בקול אשתו. הגר הרתה לו – "וַתֵּקַל גְּבִרְתָּהּ בְּעֵינֶיה "(ט"ז, ד). שרה התלוננה באוזני אברהם על שפחתה שהחלה מזלזלת בה, אברהם אמר לשרה לעשות כטוב בעיניה, ושרה עינתה אותה עד שברחה למדבר. על זאת כותב רמב"ן: "חטאה אמנו בָּעִנּוּי הזה, וגם אברהם בהניחו לעשות כן. ושמע ה' אל עניה [של הגר] ונתן לה בן שיהא פרא אדם לְענות זרע אברהם ושרה בכל מיני העִנוי".
אישום מוסרי זה קל להבנה מקודמו. מנהגה של שרה בהגר אכן נראה הפכפך ואכזרי. התורה עצמה אומרת ששרה עינתה את הגר. ועדיין, רמב"ן תולה בכך עונש קשה מנשוא: עינוי זה גרם לדעתו לכל הסבל שסבלו היהודים מידי מוסלמים לאורך ההיסטוריה.
לא קשה להגן על מעשיהם אלה של אברהם ושל שרה, ומפרשים אחרים אכן עשו זאת. אברהם לא יכול לסמוך על הנס ולהתעלם מהרעב. הוא גם לא יכול לנחש שהמצרים יסכנו את חייו ויעמידו את שרה בדילמה מוסרית. שניהם לא היו קודם לכן במצרים ולא הכירו אותה ואת אורחותיה. אשר לשרה והגר, אומנם מלאך ה' שמצא את הגר במדבר הורה לה לשוב לשרה, אך כאשר ישמעאל ויצחק נולדו שרה גירשה שוב את הגר. הפעם, אף על פי שאברהם התנגד לגירוש, ה' הורה לו לשמוע בקול שרה. דברי הביקורת של רמב"ן ניתנים אפוא להפרכה פשוטה. מדוע אם כן הוא השמיע אותם?
להערכתי, הניע אותו שיקול אחר לגמרי: צדקתה של ההיסטוריה. מדוע התענו בני ישראל בעבודת פרך במצרים? למה סבלו יהודי ספרד המוסלמית בימי רמב"ן מרדיפות האסלאמיסטים הרדיקלים של אותם ימים, אנשי כת המואחידין, ששמו קץ לתור הזהב שיהודי ספרד נהנו ממנו תחת שלטונו הסובלני יותר של בית אומאיה?
רמב"ן האמין שכאמור בתפילותינו, "מפני חטאינו גלינו מארצנו"; אבל אלו חטאים חטאו בני ישראל בימי יעקב, שחייבום בגלות? רמב"ן האמין גם כי "מעשה אבות סימן לבנים", ושמה שקרה בחיי האבות היה סימן לבאות אשר יקרו את צאצאיהם. מה עשו אבותינו לישמעאל, שבגללו אנו נענשים כל כך מידי צאצאיו הסמליים, המוסלמים? עיוניו הקפדניים של רמב"ן בתורה הוליכו אותו אל מעשיה של שרה כלפי הגר.
המעניין ביותר בגישתו של רמב"ן לאברהם ושרה הוא נכונותו להצביע על פגמים בהתנהגותם. הדבר נוגע בשאלת יסוד: כיצד אנחנו צריכים, בהתחשב במוגבלות הבנתנו, להתייחס למעשיהם של האבות והאימהות כאשר הם נראים לנו בעייתיים? כיצד עלינו לתפוס, למשל, את מעשהו של יעקב שגנב את דעתו של יצחק ואת ברכותיו, או את אכזריותם של שמעון ולוי, אבות שני שבטים בישראל, בבואם לחלץ את דינה אחותם משכם?
סיפורי בראשית מעוררים בנו לא פעם מבוכה מוסרית. בדרך כלל התורה איננה מותחת ביקורת גלויה, מוצהרת וחד-משמעית על התנהגות גיבוריה. משום כך, קשה לפעמים ללמד סיפורים אלה כאילו היו מדריכים להתנהגות נכונה. את הצורך הזה באים למלא מדרשי חז"ל.
כך, למשל, כשהתורה אומרת "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (בראשית כ"א, ט') חז"ל מפרשים שישמעאל בן הגר חטא בעבודה זרה, בגילוי עריות או בשפיכות דמים. הדבר רחוק כמובן מפשט הכתובים, ממשמעותה הפשוטה של המילה "מְצַחֵק". זוהי פרשנות המבקשת להצדיק את החלטתה של שרה לגרש את הגר ואת ישמעאל.
המהר"ץ חיות (רבי צבי הירש חיות) הסביר שנטייתם של מדרשי חז"ל להציג את הטובים כמושלמים ואת הרעים כנבלים גמורים נובעת ממניעים חינוכיים. המילה "תורה" עניינה "הוראה", כלומר לימוד והדרכה, וקשה ללמד מוסר בעזרת סיפורים שהדמויות בהם מתאפיינות במורכבות ובעמימות.
מדוע אם כן התורה עצמה צובעת את גיבוריה בשלל גוני ביניים? הרב חיות מונה שלוש סיבות.
ראשית, מפני שהחיים המוסריים אינם דבר פשוט שאפשר להבינו בגמיעה אחת על כרעיו ועל קרביו. בילדותנו מספרים לנו סיפורים על גיבורים ונבלים. אנחנו לומדים אבחנות יסוד: טוב ורע, נכון ולא נכון, מותר ואסור. אבל כשאנו גדלים אנחנו מתחילים להבין שלפעמים יש הכרעות קשות. ללכת למצרים או להישאר בארץ כנען? לחמול על בן שִפחָתי ולהסתכן בכך שישפיע לרעה על בני, שא-לוהים בחר בו למשימה מקודשת? ולכן, הדרך הטובה ביותר ללמד מוסר ואתיקה היא לספר סיפורים שאפשר להבינם ברמות שונות בשלבים שונים בחיינו.
שנית, גם בני האדם הם מורכבים. נוח, האדם היחיד בתנ"ך המכונה "צדיק", מתגולל בזקנתו שיכור ועירום. משה, אהרן ומרים נענשים על חטאים. כמותם גם המלך דוד. שלמה, החכם מכל אדם, מסיים את חייו כמנהיג שנוי במחלוקת. רבים מהנביאים חוו לילות שחורים של ייאוש.
"כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז, כ). אין בעולם עוד ספרות דתית הרחוקה מאגדות-קדושים, מאידיאליזציה ומפולחן גיבורים כפי שכתבי הקודש שלנו רחוקים מהם.
מנגד, אפילו לגיבורי-הנגד של המקרא שמור חוט של חסד. אפילו פרעה, משעבדם של בני ישראל, גידל בת שהתגלתה כגיבורת מוסר. צאצאיו של קורח זימרו מזמורי תהלים במקדש. גם זו היא בשלות מוסרית הרחוקה שנות אור מהדואליזם שאימצו דתות רבות.
ולבסוף, וחשוב מכול: יותר מכל ספרות דתית אחרת, התורה מקיימת אבחנה מוחלטת בין השמיים והארץ, בין ה' לבין בני אדם. הקו המחלק ביניהם אינו מיטשטש לעולם. על יוקר מציאותה של תכונה זו עמד הפילוסוף ולטר קאופמן:
בהודו, הג'ינה והבודהה, מייסדי שתי הדתות החדשות במאה השישית לפני הספירה, נהפכו למושא פולחן של מאמיניהם. בסין, קונפוציוס ולָאוּ-דְזֶה הועלו לדרגת אל. בעיני מי שאינם נוצרים, גם ישו מייצג מקרה דומה. ביוון, גיבורי העבר הוחזקו כאלים או כיוצאי חלציהן של אֵלות. במצרים, הפרעונים נחשבו אלוהיים.
ואילו בישראל, ממשיך קאופמן, "לא היה מעולם אדם שזכה למעמד א-לוהי או אפילו חצי א-לוהי. זו אחת מן העובדות יוצאות הדופן המאפיינות את דת המקרא ". לא משה, ולא שום דמות מקראית אחרת, היה מושא לפולחן. לכן הועלם מקום קבורתו של משה ו"לֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה (דברים ל"ד, ו'). בַל יוקם שם אתר צליינות.
היהדות קבעה שהאדם נברא בצלם א-לוהים. אבל היהדות גם ידעה יותר מכל דת אחרת להדגיש שאין אדם שאין בו פגם, גם גדולי הגדולים. א-לוהים איננו מבקש מאתנו להיות מושלמים. הוא כן מבקש מאתנו להסתכן למען בקשת הטוב והישר, ולהכיר בכך שבדרך נעשה טעויות, ככל אדם.
ביהדות, החיים המוסריים עניינם למידה וצמיחה, וידיעה שגם הגדולים טועים וגם לרשעים יש צדדים של חיוב. היא קוראת לנו להיות ענווים ביחס לעצמנו ונדיבים כלפי אחרים.
