שירה סגלזה הזמן לסלוח: חודש אלול והימים הנוראיים הם זמן סליחות – שלנו כלפי הבורא, כלפי הסובבים אותנו וגם בינינו לבין עצמנו. האם יש פגיעות שהן בלתי נסלחות? מהי הדרך האולטימטיבית להפסיק לחיות את הפגיעה ולעבור הלאה? זמן סליחות
כמה קשה לנו לפעמים לסלוח לכל אותם אנשים שפגעו בנו. לא פשוט להעביר הלאה את הכאב והפגיעה ולמחול על עוונותיהם של אחרים. האם יש פגיעות שעבורן אין מקום למחילה? איך מתמודדים עם רגשות של כעס, שנאה, נקמה או אכזבה? מה לעשות כשקשה לשחרר? האם נכון לדבר עם הפוגע? האם תמיד יש מקום לסלוח?
בעקבות חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות, יצאתי לחפש תשובות לשאלות הללו ונפגשתי עם נשים אשר נפגעו במסלולי חייהן; אחת מהן החליטה לסלוח, ואחת מהן הצהירה שמעולם לא תסלח.
אלה (שם בדוי), משתפת אותי בסיפור פגיעה שהאוזניים מתקשות לשמוע והראש לא מעכל. כיום היא בשנות ה-30 לחייה, נשואה ואם לילדה, המתגוררת באזור המרכז ועובדת בקופת חולים.
היא עזבה את הבית כבר בגיל 20, מכיוון שלא הסתדרה עם הוריה. היא עברה לגור עם סבה ובמקביל עבדה בקופת חולים. באחד הימים, אישה שנפלה מסולם הגיעה לקופת חולים יחד עם בנה, שניסה לפתוח עם אלה בשיחה. יום למחרת, לאחר שנפרדה מחבר שלה, אותו אחד שלח לה הודעה והשניים החלו לצאת.
"היה לי קשה בבית עם ההורים והרגשתי שהוא המזור שלי: הוא פינק אותי, קנה לי מה שרציתי ולקח אותי למסעדות הכי שוות. הוא העניק לי חום ואהבה – את מה שהיה חסר לי בבית", היא נזכרת.
על פניו אלה חשבה שהכירה את אביר חלומותיה, אך לדבריה הקשר התקדם מאד מהר והיא שמה לב להתנהגויות לא נעימות מצידו – מהן התעלמה, היא שכנעה את עצמה שאלו יעברו ולא תיארה לעצמה שזה יסלים לאלימות פיזית, מילולית וכלכלית.
"הכל קרה מאד מהר", היא משתפת. "בדייט השני כבר ישבנו אצל אמא שלו בסלון. אחרי חצי שנה של קשר ראיתי דפוסי התנהגות לא שגרתיים ובחרתי להתעלם מהם כי לא היה לי לאן ללכת. הייתה לו לשון חלקה והוא תמיד היה במרכז העניינים ולכן, חשבתי לעצמי שזה הבן האדם.
"הוא הציע לי נישואים ביום ההולדת ה-22 שלי, לקח אותי לצימר ועשה לי סוף שבוע 'מהסרטים'. לקח לי זמן לספר אודות ההצעה מכיוון שלא הייתי שלמה איתה והרגשתי שאני לא רוצה להתחתן איתו. ואכן, יום לפני החתונה רציתי לבטל הכל אך חשבתי שאם אוותר יראו אותי כמישהי לא יציבה ואמרתי לעצמי שעדיף להתגרש בשקט מאשר לבטל חתונה".
עם התחושות הלא נעימות האלה, אלה מתחתנת, וכמובן, ההתנהגויות שהיא בחרה להתעלם מהן התגברו ותפסו תאוצה, כפי שהיא מתארת:
"לאחר החתונה, הבחנתי בעוד התנהגויות לא נעימות שלו, כגון: התפרצויות זעם, דפיקות על שולחנות וזריקת חפצים – אבל לא כלפיי. תחילה ניסיתי להבין אותו ולא לשפוט, כי בעיניי עדיין ראיתי בו את האביר על הסוס הלבן, אך לאט לאט ההתנהגויות החמירו. השיא היה שגרנו אצל אמא שלו אחרי החתונה והוא רב איתה והרביץ לה מולי. זה היה מקרה טראומתי מאד. לפי המבט של האמא הבנתי שהיא לא מופתעת וזו לא הפעם ראשונה שלו. יצאתי מהבית והוא בא אחריי והבטיח שזה לא יקרה שוב. הבנתי שאני כנראה אהיה הבאה בתור".
מעולם לא אסלח לו. הכעס לא עבר גם אחרי שעברתי טיפול פסיכולוגי. היום אני במקום טוב בחיים, אולם זה עדיין מלווה אותי, זה כמו צל מאחוריי
לא סולחת
אלה מתארת בחור דו פרצופי שמחד גיסא, כלפי הסביבה, מרעיף עליה אהבה ומחמאות ומאידך גיסא, בבית – הוא גבר אלים. הדבר גרם לה תחושת פחד ואיום תמידית שמא יקרה משהו.
אלה: "כלפי חוץ הוא היה מתנהג אליי בצורה מדהימה וקרא לי בשמות חיבה, אולם בבית הוא היה מקניט אותי. למשל: 'את ילדה', 'זה לא לגיל שלך', 'את לא חכמה'. מלבד האלימות המילולית הייתה גם אלימות פיזית. הוא היה משתולל, מעיף אותי לקיר, דוחף אותי ולאחר מכן מכחיש. נבהלתי. הרגשתי חסרת אונים מולו כי כולם אוהבים אותו וחשבתי לעצמי 'מי יאמין לי?' הרי הוא אהוב בכל מקום. יתרה מזאת, הוא גם הטיל אימה על אחיותיי הקטנות וגיליתי זאת רק בדיעבד, לאחר הגירושים".
השניים התגרשו, אך מיותר לציין שאחרי טלטלה כזאת אלה מתקשה לסלוח למי שהיה בעלה גם חמש שנים לאחר המקרה. למרות הכעס, היום היא במקום טוב יותר, היא נישאה מחדש ונולדה לה בת.
"מעולם לא אסלח לו", היא קובעת. "הכעס לא עבר גם אחרי שעברתי טיפול פסיכולוגי, אך אני מרגישה שקיבלתי פיצוי עם הבעל המדהים שיש לי והילדה שלנו. היום אני במקום טוב בחיים, אולם זה עדיין מלווה אותי, זה כמו צל מאחוריי. אם תהיה בחורה שתרצה לצאת איתו – אני אגיד לה מה עברתי, כדי שזה לא יקרה לאף בחורה אחרת. אני אשמח לסייע למי שנקלעת למצב דומה, מתוך הבנה שזה יכול לקרות לכל אחת ואין במה להתבייש, כי הבושה היא שלו".
'כבר לא אותה גיזרה'
שירן ברנד (37), נשואה ואם לחמישה, המתגוררת בישוב 'טל מנשה' היא עובדת סוציאלית קלינית, סטייליסטית טיפולית, מרצה ומנחת קבוצות מוסמכת בתחום הסטיילינג הטיפולי ומטפלת בנשים ונערות בקליניקה הפרטית.
הפגיעה ששירן חוותה וליוותה אותה שנים רבות, ואפילו השפיעה על המסלול המקצועי שלה, התרחשה בעת שהייתה עובדת סוציאלית צעירה ועבדה בצוות משפחתי במחלקה לשירותים חברתיים.
"היינו צוות של נשים, עם המון שיחות על החיים" היא נזכרת. "באחת השיחות שלנו דיברנו על החתונות שלנו, על איך היינו בתור כלות, וכך קרה שהבאנו תמונות שלנו בתור כלות כדי להראות אחת לשנייה. אחת הנשים מהצוות ראתה את התמונה שלי והזדעקה מול כולן: 'שירן, מה קרה לך? איך הגעת למצב כזה? איזה רזה ויפה היית. לא חבל?!'
"הייתי אז כבר עם שלושה ילדים, לא הרבה זמן אחרי הלידה השלישית ומיותר לציין שלא נראיתי אותו דבר כמו בחתונה ולפני ההריונות. הגוף עבר שינויים, עליתי במשקל והרגשתי מאוד מאוד רע עם עצמי גם ככה", היא משתפת בכנות.
באופן טבעי, שירן הייתה מאד מובכת מהסיטואציה. היא ניסתה להצדיק את עצמה ש'זה בגלל הלידות', אך 'התירוץ' לא 'סיפק' את העמיתה לעבודה, שהמשיכה להביע מורת רוח מגזרתה של שירן.
"בזמנו לא עמדו בפי המילים הנכונות. למעשה, לא היו לי מילים כלל ולא הצלחתי לענות לה והתייסרתי על כך זמן רב. פשוט קפאתי", היא אומרת.
נשמע לא פשוט בכלל.
"מאוד נפגעתי והרגשתי שהיא ביישה אותי לפני כולן וגם לא הבנתי איך חברה שהיא גם אישה, גם אמא בעצמה וגם עובדת סוציאלית – שאמורה להיות רגישה ולדעת לברור מילים – יכולה להעליב ככה אישה אחרת?!".
שירן מתארת שהיה לה קשה לדבר עם אותה אישה ולהסביר לה את רגשותיה, אך היא השכילה להבין שכדי לסלוח, השינוי צריך קודם כל לחול בה: "אני מסוג האנשים שצריכים ללבן את הדברים, לשוחח ולשתף ברגשותיי כדי להצליח לנקות את הלב באמת ולסלוח, אבל לא הצלחתי לפנות אליה בנושא. אולי אפילו בתקופה ההיא קצת הסכמתי איתה שמשהו אצלי באמת לא בסדר ו-אולי היא צודקת? בסופו של דבר, את השיח הזה עשיתי ביני לבין עצמי. עם עצמי ובתוכי הייתי צריכה ליישר את ההדורים ולתקן את היחסים כדי לסלוח לי".
העבודה עם עצמי סייעה לי לסלוח ולשחרר. להבין- למה זה פוגע בי? הרי אם היו מעירים לי על משהו שאני מרגישה בטוחה לגביו, ברור שזה לא היה משפיע עלי ככה
למרות התחושות הלא נעימות שירן מעולם לא חשבה להשיב באותו מטבע לאותה קולגה. כן היה בה רצון לשאול אותה מה היא חושבת ומרגישה עם מה שעשתה וכן, היא הייתה טרודה במחשבות על מה שהייתה צריכה להגיד בדיעבד באותם רגעים ולא אמרה.
אי פעם דיברת עם הפוגעת אחרי המקרה?
שירן: "חשבתי לדבר איתה ולא מימשתי את זה. זה בער בי בעיקר בגלל שזאת תופעה רווחת ולא עניין נקודתי- המשטור הזה לאידיאל היופי והרזון, הראייה הביקורתית, מדידת ערך האישה לפי המראה שלה והיקפיה. בגלל זה הרצון שלי לשוחח היה חזק יותר, כי אני מרגישה שיש פה משהו שחייבים לתקן. אז ביני לבין עצמי קיימתי שיח שלם וארוך איתה".
לנקות את הלב
כנראה שלא לחינם הסטיילינג הטיפולי הפך להיות מרכז חייה של שירן. היום, שירן, שמלווה נשים בדרך לחמלה ואהבה עצמית עם הגוף שלהן, החליטה שהיא לא צריכה לפגוש דווקא את אותה אישה שפגעה בה ולדרוש את סליחתה, כפי שהיא מסבירה:
"היום אין לי צורך לומר את הדברים דווקא לה. היום ב"ה אני אומרת לעצמי ולכולן את הדברים הללו קבל עם ועדה – וזאת הפכה להיות השליחות שלי בעולם. היום אני עוזרת לאימהות לסלוח לעצמן ולקבל את עצמן עם החוזקות ועם ה"פגמים", גם מבחינה פיזית וגם מבחינה תפקודית ולדעת שאנחנו טובות כמו שאנחנו ואנחנו הרבה מעבר למראה, למידת הבגדים, לאיך שאנחנו מבשלות, ועד כמה הבית מתוקתק וכו'. הפסיכואנליטיקאי והתאורטיקן דונלד וויניקוט טבע את המונח "אמא טובה דיה" וזה נכון לא רק לגבי האימהות, אלא לגבי כל התחומים שציינתי".
והיא מוסיפה: "אנחנו לא צריכות להיות מושלמות, וגם – מי קובע מה זאת השלמות הזאת?, כדי להרגיש ראויות וטובות. חשוב להיות בחמלה כלפי עצמנו. בלי הלקאה ובלי שיפוטיות, כי זה לא יקדם אותנו. אלא, חשוב להיות בחמלה כלפי עצמנו וכלפי הסביבה".
אז אם השיח עבר להיות מול עצמך – מה היית אומרת לעצמך אז, באותם רגעים?
"הייתי אומרת- 'שירן, את בסדר גמור. את יותר מבסדר. הגוף שלך עבר המון שינויים ולידות צפופות וזה לא הגיוני אפילו לצפות שיישאר אותו דבר. המשקל העודף לא מפחית מהערך שלך בשום צורה. להיפך, גדלת, החכמת והשתנית גם מבפנים כל כך לטובה! אל תנסי להסתיר ולהקטין את עצמך. תהיי דוגמא לעצמך ולילדים שלך לא לקבל את הקולות המעוותים של הסביבה ותהיי טובה לעצמך. בדיוק כמו שאת רוצה עבור ילדייך'".
היום שירן נמצאת במקום אחר והערות כאלה כבר פחות מטלטלות אותה אישית, אלא אם זה פוגע באחרים.
מה עזר לך להתגבר, לסלוח ולשחרר את הפגיעה?
"עזר לי מאוד להבין את נקודת מבטה של אותה קולגה. ברור לי שזה נושא שגם היא הולכת איתו והוא מנהל אותה. עזר לי להפריד ביני לבינה ולהבין שחוסר הטאקט שלה הוא שלה בלבד ואין לי צורך לקחת ללב את המילים שלה, לכן גם לא שוחחתי איתה בסופו של דבר, כי זה לא היה מביא לשינוי במקרה שלה. אבל, הבירור הפנימי כן עשה את שלו".
נוסף לכך, היא מתארת שמה שעזר לה יותר מכל לנקות את הלב הייתה דווקא העבודה הפנימית שעשתה: "העבודה עם עצמי סייעה לי לסלוח ולשחרר. להבין- למה זה פוגע בי? מה אני חושבת על עצמי? הרי אם היו מעירים לי על משהו שאני מרגישה בטוחה לגביו ואין לי סביבו עניין לא פתור, ברור שזה לא היה משפיע עלי ככה. הבנתי שהיא שליחה וזאת הזמנה מהקב"ה לעשות עבודה ובירור פנימי לגבי הדעות שלי, התחושה שלי כלפי עצמי והערך האמיתי שלי. הייתה לי הזדמנות לעבור תהליך ולתרגל עם עצמי שפה של חמלה, להיות רכה יותר, מחוברת יותר. קודם כל לעצמי ומתוך כך גם לסביבה. שיפוטיות וביקורת עצמית, בהכרח יבואו ליידי ביטוי גם בתקשורת הבין-אישית. חמלה לעומת זאת, מביאה איתה גם את היכולת למחול ולסלוח", היא מסבירה.
הסליחה היא בשבילי
עם דורית שמיאן (46), מרצה, מטפלת רגשית גוף-נפש לאימהות ונערות ויוצרת המשחק 'נקודה טובה למשפחה', אני משוחחת על מנת לקבל תובנות ועצות מעשיות בכל הנוגע לשחרור העבר, ליכולת לסלוח ולהתמודדות עם המורכבות כשנפגעים ממישהו – קרוב או רחוק.
דורית מסבירה כי הסליחה היא בעצם תום התהליך שבו האדם הנפגע מפסיק להרגיש עלבון, כעס וכיווץ פנימי מול האדם שפגע בו. ומנגד, כאשר הוא לא השלים את התהליך של שחרור הרגשות הקשיים הוא יתקשה לסלוח 'ולוותר' על הפגיעה.
איך מתמודדים עם רגשות כמו כעס, שנאה או אכזבה?
"הרגשות האלה נחשבים לרגשות 'שליליים' בחברה, 'שליליים' במירכאות, כי אין רגש שלילי, יש רגש שגורם לנו לתחושה לא נעימה וכדאי לדעת לשחרר אותו", היא משיבה. "השלב הראשון הוא שהייה וקבלת הרגש. אנחנו מרבים לומר לילדים ו/או לייסר את עצמינו במשפטים – 'כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה' או 'לא תשנא' – זה מופיע בעשרת הדברות ממש, ואנחנו גורמים לכאב גדול בביטול הרגש. הרגשות האלה קיימים. השכל יודע את כל משפטי המוסר האלה, אך הנפש מתקשה להרפות כי הייתה כאן פגיעה. לכן, השלב הראשון הוא לקבל את הרגש ולומר- 'נכון, אני כועס, אני מאוכזב, אני שונא, וזה בסדר עכשיו להרגיש ככה'".
אני שואלת את דורית מה עושים עם מחשבות חוזרות ונשנות על הפוגע או אירוע הפגיעה, והיא משיבה: "נותנים להן מקום. אם המחשבות מקשות על התפקוד – ממש חשוב לגשת לטיפול, אבל אם מדובר על מחשבות מידי פעם, אני מציעה למטופלות שלי ליצור במחשבה מקום לפוגע או לאירוע, לתחום אותן במעין קוביה ולהגיד לעצמי 'כאן המקום שלכן, אני לא מתעלמת ממה שקרה, אני רק יודעת שמידי פעם אוכל לגשת אליכן ולבחון איך אני מתקדמת בתהליך הריפוי'".
דורית מאמינה כי לא תמיד נכון לגשת ולדבר עם הפוגע, אלא רק במקרים בהם הנפגע מרגיש מוכן ושהגיע הזמן לכך, כפי שהיא מדגימה: "אם למשל נפגעתי מחברה שלא מכבדת את אחת הבחירות שלי, בלהט הרגע והכעס אני לא פנויה לדבר איתה בצורה רגשית מתאימה. אחרי שעברתי את שלב הקבלה של התחושות שלי, יש בי את היכולת לבוא ולומר – 'אני מבקשת לשתף אותך שנפגעתי, ואני מבקשת שבפעם הבאה תשימי לב איך את מגיבה לדברים, במיוחד כשאת רוצה בטובתי'".
האם תמיד נכון וצריך לסלוח?
"הסליחה היא קודם כל עבורי", דורית עונה, ומבהירה: "היא משחררת אותי מהכבלים שמחברים אותי אל הפוגע. העובדה שאני סולחת אינה בהכרח אומרת שהמעשה מקובל עליי. אני מנקה את המקומות הכואבים שלי ומשחררת אותם כדי לחיות בשלמות ובשלווה".
העובדה שאני סולחת אינה בהכרח אומרת שהמעשה מקובל עליי. אני מנקה את המקומות הכואבים שלי ומשחררת אותם כדי לחיות בשלמות ובשלווה
על פי דורית, כדי לעבור את הליך הריפוי במלואו, ולשחרר את העבר – גם במקרים מאוד פוגעים וכואבים, ישנו סדר שלבים שמסייעים לכך: "השלב הראשון הינו קבלת הרגשות ומתן מקום לכאב, כאמור, ולאחריו השלב השני, בו מסתכלים על האירוע שבו נפגעתי ממקום בוגר, אוהב וחומל, מתוך הבנה שהסיטואציה שהגיעה לפתחי באה לעזור לי לרפא פצעים ישנים, שאני זוכה כל פעם מחדש להתאמן על ההתמודדות איתם. בנוסף, אני ממליצה לתרגל נשימות למקום הפנימי שבו אנו מרגישים את הפגיעה בנפש, נשלב תנועה, יצירה והשמעת קול שישחררו את הכאב, ובחלק מהמקרים תהיה גם פניה לפוגע ושיח על הדברים".
איזו עצה היית נותנת לימים הנוראים?
דורית: "המתנה הכי גדולה בתקופה הזו היא לסלוח לעצמי. לקבל את עצמי כפי שאני. להאמין שיש לי את היכולת והזכות להתאמן כל יום מחדש על האדם שאני חולמת להיות. לחבק את עצמי על כל הפעמים שנפגעתי, ולא הייתי מספיק חזקה לעמוד איתן מול הפוגעים השונים, ולדעת שיש בי את הכוח לרפא את הכאב שהולך איתי".
