חזות גבריאל (ד"ר, ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת' - עושים טוב בישראל)שני מכתבי התפטרות מונחים על שולחנו של אלוף בצה"ל. האחד מוגש על ידי סגן-אלוף מבריק, מפקד גדוד מבצעי, שעוזב את השירות בעיצומו של תהליך בניין כוח לטובת משרה ניהולית בחברת טכנולוגיה, שם שכרו יוכפל ותנאי עבודתו ישתפרו לאין עורר. השני מוגש על ידי מפקד יחידה מיוחדת, שעוזב את מרכז הארץ כדי לקבל פיקוד על חטיבה מרחבית מאתגרת בפריפריה, בתנאים קשים, מתוך תחושת דחיפות לאומית. בשני המקרים מדובר בשינוי – שניהם "עזבו את מקומם". האם שניהם עשו את הצעד הנכון? האם אדם שעוזב תפקיד אחד למען אחר בשל שיפור אישי הוא דבר חיובי, או שמא זו בגידה שקטה בחוזה הלאומי שלנו? האמת המטלטלת היא שבעולם המעריץ ניידות ושיפור מעמד, שכחנו להבדיל בין עלייה לבין בריחה. התנועה בחיים היא חסרת ערך, אם היעד שלה הוא רק שיפור המעמד ולא בניין אומה.
בפרשת "לך לך", אברהם אבינו נדרש לעזוב את מקומו. הציווי הוא "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ". רש"י, בפירושו המדויק, מסביר את כפל הלשון "לך לך" במילים: "לְהַנָּאָתְךָ וּלְטוֹבָתְךָ". לכאורה, אברהם מקבל הבטחה לשיפור אישי. אך רש"י ממשיך ומנמק: "וְשָׁם אֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וכאן אי אתה זוכה לבנים". המבחן של אברהם אינו אם הוא משתדרג בתנאים, אלא האם התנועה שלו בונה משהו שלא היה אפשרי במקום הקודם. הקצין שעוזב להייטק לא בונה "גוי גדול"; הוא בונה רווחים לבעלי מניות. המפקד שעוזב לחטיבה המרחבית, לעומת זאת, בונה "גוי גדול" – הוא מייצר ביטחון במקום שבו הציבור זקוק לו. הדילמה המוסרית אינה עצם העזיבה, אלא השאלה: מה אני משאיר מאחור ומה אני מתחייב לבנות במקום החדש?
ברמה הלאומית, אנו נמצאים בעיצומו של משבר שבו המצוינות המבצעית נשחקת לטובת המרדף הפרטי. כאשר מפקדים, טייסים ומהנדסים בצה"ל מקדשים את ה"קידום" האישי כערך עליון, הם מרוקנים את המדינה מהיכולת שלה להתקיים. הלאום אינו ישות ערטילאית; הוא אוסף של אנשים שבוחרים להישאר ולהילחם במקום שבו הם נדרשים. המעבר "לטובתך" צריך להיות מעבר של ייעוד, לא מעבר של חשבון בנק. ברגע שאנו מוחקים את ההבחנה הזו, אנו הופכים את ה"לך לך" של אברהם לעסקה נדל"נית. האם לא מדובר באובדן עמוד השדרה החברתי? המוסר דורש מאיתנו להבין שהבחירה האישית אינה מבודדת; היא משפיעה על היכולת של החברה כולה להמשיך לתפקד.
ברמה האישית, השאלה היא חדה: מי אני כאשר אני מוריד את הדרגות? אם כל מה שמוביל אותי הוא ה"קידום", הרי שאני כלי ריק. אברהם אבינו לא הפך ל"אברהם" כי הוא קיבל משרה בכירה בחרן; הוא הפך לאברהם כי הוא יצא למדבר בלי שום ערבויות, מלבד ההבטחה לבנות משהו חדש. הקידום המודרני – השדרוג בדרגה, ביוקרה, בשכר – הוא לעיתים קרובות הרדמה של המצפון. הוא גורם לנו להרגיש שאנו "מצליחים", בעוד שאנו רק מתרחקים מהייעוד שלנו. האם זה לא ברור ? התנועה בחיים היא חסרת ערך, אם היעד שלה הוא רק שיפור המעמד ולא בניין אומה.
הפתרון אינו הישארות כפויה בתפקיד, אלא שינוי הפרמטרים להחלטה. עזיבה מוסרית היא עזיבה הנובעת מ"קריאה", לא מ"דחיפה" של שוק העבודה. אם המהלך שלי מוביל אותי למקום שבו אני יכול לתרום יותר, לבנות יותר ולהוליד משהו חדש – גם אם זה דורש ממני לוותר על "נוחות" – זהו מהלך של אברהם אבינו. אם אני עוזב רק כדי למקסם תנאים, זו בריחה. הלקח מהפרשה הוא שהטובה האמיתית ("לְהַנָּאָתְךָ וּלְטוֹבָתְךָ") אינה טובה חומרית, אלא טובה קיומית: היכולת להיות שותף ליצירה גדולה.
אין חדש תחת השמש; הציווי "לך לך" הוא תמיד המבחן האולטימטיבי בין אדם החי בשביל עצמו לבין אדם החי בשביל ייעוד. בעולם של 2027, קל מאוד להיתפס לשיפור המעמד ולהאמין שזה הייעוד שלנו. אולם המציאות אינה משקרת: בסוף היום, המדינה תלויה באנשים שבוחרים בטובת הכלל גם כאשר היא אינה משתלמת להם אישית. הגאולה לא תבוא ממי שיצליח לשדרג את עצמו הכי הרבה, אלא ממי שיבין ש"טובתו" קשורה בקשר בל יינתק ל"טובת העם". הלקח הנצחי מהדהד: התנועה בחיים היא חסרת ערך, אם היעד שלה הוא רק שיפור המעמד ולא בניין אומה. הגיע הזמן להפסיק לקרוא לכל עזיבה "קידום", ולהתחיל לבחון האם אנו בונים "גוי גדול", או רק מתקדמים בעצמנו.
