עמידתו של יעקב מול עשיו ומול לבן שונה בתכלית. לעשיו, אחיו מבטן ומלידה, הוא שולח מתנות, מתרפס, מתגונן, אך גם מנסה להתרחק ממנו ככל שניתן. עם לבן הוא נקשר בקשרי חיתון, הוא רועה את צאנו, מתעשר ממנו ואינו מהסס להישאר שם עוד מספר שנים כדי 'לעשות לביתו'. כיצד ניתן להסביר את העניין? מדוע שונה התנהלותו של יעקב בכוון הבלתי צפוי דווקא?
נראה כי בלכתו אל חרן, אל הבלתי נודע ואל מקום הרשע והרמאות, 'התחסן' יעקב אבינו בדרך של שבועה לקב"ה עוד בטרם הגיע לשם. אל חרן הוא היה מחויב לרדת במצוות אימו כדי להינצל מאחיו הזועם. הוא ידע היטב להיכן הוא נוסע ובהתאם לכך הוא הכין את מערכי נפשו.
הכנה זו איפשרה לו להוציא את המיטב ממשפחת לבן (='ניצוצות' בלשון תורת הנסתר). הוא בנה שם את עתידו הכלכלי והאישי בכך שידע להתמודד מול הרמאות של לבן. 'גלות' זו שנכפתה עליו שימשה בידו קרש קפיצה לעיצוב אישיותו, לחיזוק אמונתו וליכולת שלו לשוב ארצה בבוא הזמן. יעקב הוכיח כי ניתן להוציא טוב מרע עם הכנה ועם גבולות הגנה שנקבעים טרם כניסתו לתופת.
שונה לחלוטין הוא המאבק בעשיו. הוא בשר מבשרו, הוא ערמומי, מתחזה, 'משחק משחק מלוכלך' בלשון בת ימינו. את עשיו הכיר יעקב היטב, יותר מכל אדם אחר עלי אדמות. הדו-שיח ביניהם אינו אפשרי באמת. זהו דו-שיח חיצוני, 'תרבותי' לכאורה, משפחתי לכאורה, אבל לא אמיתי. לחלקת לשונו של עשיו אין יכול יעקב אבינו להתכונן, אין לו הכלים הישירים להתמודדות זולת 'הבריחה' ממנו.
גם כאנשים פרטיים וגם כלאום, המאבקים שלנו ב'בני משפחה' קרובים קשה יותר. אין אנו יכולים להתכונן למאבק מולם ואין אנו יכולים להתייחס אליהם כלפי חוץ כאויב שצריך להיזהר מפניו. תרבות ה- p.c הינה הדרך היחידה העומדת בפנינו כדי לדלג על המהמורות הללו. יעקב בוחר 'לשקר' בשנית לעשיו באומרו: "יַעֲבָר־נָ֥א אֲדֹנִ֖י לִפְנֵ֣י עַבְדּ֑וֹ וַאֲנִ֞י אֶֽתְנָהֲלָ֣ה לְאִטִּ֗י לְרֶ֨גֶל הַמְּלָאכָ֤ה אֲשֶׁר־לְפָנַי֙ וּלְרֶ֣גֶל הַיְלָדִ֔ים עַ֛ד אֲשֶׁר־אָבֹ֥א אֶל־אֲדֹנִ֖י שֵׂעִֽירָה". אין, ולא היתה לו כל כוונה לבוא אל עשיו שעירה. לא היתה לו ברירה אלא להיפרד מאחיו בדרך עקלקלה זו. עשיו מן הסתם הבין את הרמז והוא לא ישב והמתין לבואו של אחיו. מכאן לקח גדול לדורנו ולמדיניות ממשלתנו ביחסה אל 'אוהבינו' הרבים.
(ויצא תשע"ט)
תרבות ה – p.c
השארת תגובה