הרש אבינועם (מחנך ומעביר שיחות להורים, מורים ונוער)בעוד זמן קצר שוב נעמוד בפני מערכת בחירות. הרחובות יתמלאו בסיסמאות, הרשתות בוויכוחים וכל צד ינסה לשכנע אותנו שהאמת נמצאת אצלו. אבל דווקא בתקופה הזאת כדאי לשאול שאלה חינוכית עמוקה הרבה יותר: האם אנחנו מחנכים את ילדינו לחשוב או מחנכים אותם לחשוב כמונו? והאמת? זו שאלה לא פשוטה בכלל.
כולנו רוצים להנחיל לילדינו ערכים ,אמונות והשקפת עולם. אנחנו רוצים שימשיכו את הדרך שלנו. שיתפללו במניין שלנו. שילבשו את הכיפה שלנו וימשיכו כמובן לנהוג במנהגים שלנו, אבל כאן מסתתרת הסכנה החינוכית: הרצון לגדל ילד בעל עמוד שדרה עלול להפוך, בלי שנשים לב, לרצון לגדל ילד שאינו מעז לשאול שאלות.
ויש הבדל עצום בין השניים. ילד שחוזר על דעות הוריו אינו בהכרח ילד בעל זהות מגובשת. ייתכן שהוא פשוט למד מה כדאי לומר כדי לזכות באישור ובאהבה. לעומתו, ילד שמסוגל להקשיב לדעה מנוגדת, ולאחר מכן לבחון אותה ביושר ובכל זאת להחזיק בעמדה שלו, עשוי לדגמן עמוד שדרה יציב ומרשים יותר. חינוך אמיתי אינו נמדד רק במה שהילד חושב, אלא גם באופן שבו הוא הגיע למחשבה הזאת. שבענו מטכנוקרטים שהולכים על אוטומט ותפיסת העולם שלהם מושתתת על אפקט העדר.
במסכת עירובין מסופר שבית הלל ובית שמאי נחלקו במשך שלוש שנים, עד שנקבעה הלכה כבית הלל. והגמרא שואלת: מדוע דווקא הם זכו לכך? התשובה מפתיעה: משום שהיו נוחים ועלובים, כלומר ענווים, למדו גם את דברי בית שמאי ואף הקדימו אותם לדבריהם. איזו אמירה חינוכית אדירה! בית הלל לא ויתרו על האמת שלהם! הם לא טענו שכל הדעות זהות. הם פשוט הבינו שאפשר להיות נאמן לאמת ובו בזמן להכיר בכך שגם לאחר יש מה ללמד אותך. זוהי ענווה אינטלקטואלית. היכולת לומר: אני מאמין בדרכי, אבל אינני מחזיק בבעלות על החוכמה כולה.
תסתכלו רגע על פסטיבל הקמפיינים של הבחירות הנוכחיות: מבול של סימני קריאה ואמת אבסולוטית כאשר כל צד מציף את הצד השני בסרטוני AI שהופכים אותו לבדיחה מגוחכת.
גם המחקר הפסיכולוגי מציע תובנה מעניינת: בשנת 2015 פרסמו החוקרים מתיו פיינברג ורוב וילר, מחקר מפורסם מאוד ומצאו שכאשר אנשים ניסו לשכנע בעלי עמדות פוליטיות מנוגדות באמצעות הערכים האישיים שלהם עצמם, השכנוע נטה להיות פחות יעיל. לעומת זאת, טיעונים שנוסחו מתוך הבנת הערכים החשובים לצד השני היו משכנעים יותר. כלומר, כדי להשפיע על אדם אחר לא מספיק לדעת מה אני חושב. צריך לנסות להבין מה חשוב לו. ויודעים מה? אולי זה בדיוק השיעור שילדינו זקוקים לו.
כאשר ילד שומע בבית שאדם בעל עמדה פוליטית שונה הוא טיפש, מושחת או חסר ערכים, הוא לומד משהו עמוק יותר מפוליטיקה. הוא לומד שאין צורך להבין אנשים שחושבים אחרת. שמותר לבטל אדם בגלל דעה. שהשתייכות למחנה חשובה יותר מהקשבה לאמת. אבל כאשר ילד שומע את הוריו אומרים: "אני מתנגד לדברים שלו ובכל זאת אני מבין מה מטריד אותו", הוא לומד שיעור באחריות מוסרית.
תגידו אז מה, נקבל עכשיו כל עמדה הזויה ככל שתהיה? ברור שלא! יש רעיונות שצריך וראוי להתנגד להם בתוקף! אלא שגם התנגדות יכולה להיעשות מתוך יושרה, כבוד ויכולת להבחין בין האדם לבין דעתו. ואולי זהו אחד האתגרים החינוכיים הגדולים של תקופת בחירות: לגדל דור שלא יפחד ממחלוקת, אבל גם לא ייהנה מהשפלת היריב. דור שיבין שנאמנות לערכים אינה מחייבת ללכת ולחשוב עדר של טכנוקרטים ושענווה אינה סימן לחולשה.
כי המבחן הגדול של החינוך אינו רק אם ילדינו ידעו לעמוד על דעתם, אלא אם יצליחו להישאר בני אדם גם כשמישהו עומד מולם. כי בואו, בסופו של דבר, הרבה אחרי שייספרו הקולות ויוכרזו המנצחים, אנחנו הולכים להישאר עם שאלה חשובה אחת: איזו חברה אנחנו בונים בדרך אל הקלפי, ואיזה אדם אנחנו מגדלים בבית?
כי לפעמים הניצחון של השלטון והנצנצים, בטח כשהם מוגשים בצורה שדרסה והשפילה את צלם האלוהים של השני, לא יכולים להסתיר את תחושת ההפסד הצורב שיביט בנו מבעד למראה.
