הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)יוסף מושיב את משפחתו בארץ גושן ומכלכל אותם במהלך שנות הרעב הקשה. במקביל, במצרים מתרחשת רפורמה כלכלית גדולה בעטיה של המצוקה הכלכלית. יוסף נאלץ להלאים את הנכסים שבבעלות תושבי מצרים ולהופכם לרכוש הממלכה. המצרים המשיכו לחיות על האדמה ולעבד אותה כאריסים, שכן האדמה כבר לא ברשותם, ואף נדרשו לשלם מס מתוצרתה לפרעה. בכלל הרפורמה מבצע יוסף מעין טרנספר לאוכלוסייה המצרית: "וְאֶת הָעָם הֶעֱבִיר אֹתוֹ לֶעָרִים מִקְצֵה גְבוּל מִצְרַיִם וְעַד קָצֵהוּ".
מדוע נדרש יוסף לפעולה כה קיצונית של העברת האוכלוסייה ממקום למקום? הפסוק אף "זכה" לאמירה מורכבת מצד ריש לקיש: "אמר ר"ש בן לקיש: הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה" (חולין ס ע"ב). כלומר, יש הרבה מקראות שקוראיהן סבורים שראויות לשריפה, משום שנדמה להם שאין צורך לכתוב אותן בתורה, וסוברים שגנאי הוא לחברן עם שאר פסוקי התורה. כנגדם אומר ריש לקיש- פסוקים אלו הם גופי תורה, וניתן ללמוד מהם עניינים גדולים. אחת מהדוגמאות שמציין ריש לקיש הוא הפסוק המתאר את מעבר האוכלוסייה המצרית על ידי יוסף. ריש לקיש סבור שיוסף מבקש לשמור בכך על כבוד משפחתו, וכך מתמצת רש"י על התורה את דברי הגמרא: "ולא הוצרך הכתוב לכתוב זאת, אלא להודיע שבחו של יוסף שנתכוון להסיר חרפה מעל אחיו, שלא יהיו קורין אותם גולים". פירוש זה מעורר שאלות מוסריות כבדות משקל – וכי יעלה על הדעת להגלות אוכלוסיות שלמות על מנת לשמור על מעמדה של משפחתו של יוסף במצרים? שמא קושי זה גרם לרשב"ם לפרש אחרת את מטרת הטרנספר: "כדי שלא יטענו כח חזקה איש איש בארצו לאחר מכירה". דהיינו, העברת האוכלוסייה נועדה לחזק את מעמד המכירה של הקרקעות לפרעה כך שלא יוכלו הבעלים לטעון טענה של חזקה היסטורית על הנכסים. אולם ה'כלי יקר' מציע הסבר שונה וייחודי:
"ויותר נכון לפרש כל הבלבול הלזה לפי שנאמר: ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים, כי כל מי שלא היה גר מימיו, אינו מרגיש בצערו של הגר, ואינו חס על נפש הגר, אבל מי שהיה בעצמו גר יודע בצערו של הגר… על כן העביר יוסף העם לערים כדי שיהיו כולם גרים בארץ לא להם כדי שירגישו בצערו של הגר".
הכלי יקר סבור, שהמטרה המרכזית בטרנספר היתה לחזק את האוכלוסיות המוחלשות, אלו שנאלצו להגר למצרים. הואיל ובשנות הרעב מן הסתם הגיעו מהגרים לארץ מצרים ביקש יוסף להגלות את האוכלוסייה כולה, על מנת שירגישו כולם את נפש המהגר המגיע לארץ זרה. יוסף הרגיש זאת על בשרו, הוא מודע לסבל הכרוך בהגירה. בכך מייצר יוסף תודעה לאומית על הקשיים בהגירה ממקום למקום. כמו כן, במקביל מבקש יוסף לשמור על המעמד האישי של התושבים המקומיים. בעוד שמצוקת הרעב כה דוחקת וגורמת לכך שהמצרים מבקשים מיוסף שיקנה אותם לעבדים וגם את אדמתם, הרי שיוסף ממאן לעשות זאת, ביודעו כמה נוראית היא העבדות, ולוקח אותם לאריסים. וכפי שמעיר המשך חכמה: "אולם יוסף שנא מאוד את קנין העבדות להיות שליט אדם באדם לרע לו, לכן אמר: 'ויקן יוסף את כל אדמת מצרים לפרעה' – אבל לא אותם לעבדים". יוסף דואג גם לכבודם של המקומיים ונמנע מלקחת אותם לעבדים.
מעשיו של יוסף צריכים להוות עבורנו השראה למציאות העכשווית שלנו במדינת ישראל. עלינו להימנע עד כמה שאפשר מעיוות מוסרי ביחס לאוכלוסיות המוחלשות ובכללם המהגרים והעובדים הזרים – לא לשלול את חירותם וזהותם, ובוודאי להימנע מיחס משפיל כלפיהם. (ויגש תשפ)
