הנה אנכי הולך ערירי

לכל אחד מפסוקי התורה שפה משלו, מנגינה משלו. אך יש מקרים שבהם בין שלל הפסוקים, מזדקר בבת ראש פסוק שמקרין עוצמה מיוחדת. אחד מהם – במילותיו הקצובות, המדודות –מציב בפני האדם המאמין סוגיה מאתגרת מאין כמוה.
"הנה אנכי הולך ערירי", קורא-זועק אברהם בברית בין הבתרים (בראשית טו, ב). קולה של הזעקה הולך מסוף העולם ועד סופו. רק בהיותו בן שמונים ושש זוכה אברהם אבינו לראשונה להיות אבא לישמעאל בנו (טז, טז). בהיותו בן מאה שנה נולד גם יצחק בנו, אך עתיד ייעודו נותר עמום, לוט בערפל. יצחק, "הניצול הראשון", פליט העקדה, מאורע טראומטי שהותיר מן הסתם צלקות עמוקות בנפשו (ושלאחריו איננו פוגשים אותו עוד בדו שיח עם אביו), כבר בן ששים(!), ועדיין כלתו-"ביתו" אינה נראית באופק.
לאחר כל הניסיונות ההרואיים, "ואברהם זקן בא בימים, ןה' ברך את אברהם בכל".
לכאורה יש לו הכל. אבל בעצם לא כלום. אברהם אבינו חסר את שלוות הנפש, דואג לעתידו של בנו. משביע את זְקַן ביתו שילך וימצא כלה לבנו יצחק, על מנת להבטיח את "דור ההמשך".
כמה רבים הם בינינו הורים מודאגים שרואים את ילדיהם, לא אחת מצליחנים כובשי עולם, יפים ואמיצים, לכאורה ולמראית עין עושים הם חיל בכל. אך למרות כל השמחה והאושר שמלווים אותם מלבר, חסרים הם מלגו את הדבר החשוב – רבים יאמרו החשוב מכל – את ה"בית", את המשפחה, את הילדים.
סוגית "הרווקים והרווקות" כמוה כסוגית ה"ערירים", בני זוג ואנשים חשוכי ילדים, יצאה זה כבר מתחום רשות היחיד והייתה לסוגיה נפיצה ברשות הרבים. אנשים – בעיקר נשים רווקות שהשעון הביולוגי שלהן נע במרץ לעבר סוף תקופת הפריון – אך טרם זכו לדור המשך, מתחבטים בשאלה האם להביא ילד לעולם גם ללא מסגרת של נישואין ומשפחה. נשים עוברות טיפולי פריון קשים, לא אחת מְסַכְּנֵי חיים, רווים כאב וצער.
קל מאד להטיח כלפיהם טענות קשות, לתלות בהם את חטא הסטייה מההלכה (כפי שעושים לעתים, למגינת לב, גם רבנים ומורי הוראה), עד כדי האשמתם בהרס המוסד המקודש של המשפחה היהודית. אך קשה, קשה מאד, להתמודד באמת ובתמים עם כאבם, עם לבטיהם, עם ייסוריהם. ייסורי גוף וייסורי נפש.
התבוננות בהיסטוריה היהודית מלמדת על אינספור דמויות מופת ומנהיגים שנותרו ערירים, חשוכי ילדים. די אם נזכיר כמה מהם, מן הדורות האחרונים בלבד: הרב יעקב יחיאל וינברג, בעל "שרידי אש"; ר' מאיר שפירא מלובלין; ר' שאול ליברמן; הרב צבי יהודה קוק, נחמה ליבוביץ'. כל אחד מהם היה ענק בתחומו, מנהיג ומורה דרך לרבים, אך בבית, בין ארבעת הקירות, חדרי חדרים, נותר ערירי, כשהכאב והייסורים צפים ועולים.
במה "חטאו" אלה? במה "פשעו"? מנקודת מבט אמונית לא קל – ואולי בלתי אפשרי – להשיב תשובה של אמת, לא תשובת שווא חלולה, על שאלה קשה זו.
כך, מקל וחומר, כאשר ה"ערירות" נתפשת לא רק כמצב ביולוגי, מציאות אנושית, אלא כקללת אלוקים. ביטויו של עונש ה"כרת", העונש החמור בתורה, מתבטא בכך שאדם הולך אל בית עולמו ללא דור המשך. "מי שאין לו ילדים – חשוב כמת", הוסיפו חז"ל. כמה רבים הם ה'מתים' המהלכים בינינו, ולא תמיד ניתנת להם שימת הלב הדרושה.
בספר מרתק ומכמיר לב, שהופיע בירושלים (בהוצאת Toby) לפני כחצי שנה (שלמרבה הצער הופיע עד כה רק באנגלית, וטרם תורגם ללשון הקודש), "The Pater" שמו, חושף המחבר, אליוט ג'אגר, משהו מעולמם של האנשים חשוכי הילדים. עם הרבה מאד אומץ, בגילוי לב, חושף המחבר – תושב ירושלים ועורך מחונן, שגדל ב"לואר איסט סייד" בניו יורק, דמות מלאת הומור ושמחה – טפח ממסכת הייסורים של כל אותם "ערירים". טיפולי הפריון הכואבים, פעם אחר פעם, התקווה והייחול המתמשכים, הנסיעות לאומן ולקברי צדיקים (אצל חלק מהם), הסגולות, לחשושי האנשים והחברים, התחושות שמלוות אותם כאשר הם מגיעים לבית הכנסת או לשמחת ברית או בר/בת מצווה אצל חברים. כיהודי מאמין, שומר מצוות ואיש אמת, מעלה ג'אגר בספרו שאלות נוקבות המלוות את עולמנו: על מה ולמה עשה ה' ככה?
כמו תמיד, השאלות נוקבות וקשות הרבה יותר מן התשובות. ולא תמיד יש תשובות. אך גם בהיעדר תשובות, שומה על כל מי שבר לבב הוא, לתת דעתו לכל אותם "ערירים". לא ח"ו להתייחס אליהם כאל "מסכנים אומללים" (על אף שהאומללות היא מנת חלקם של רבים מהם), אלא כאל בני אדם שלא זכו – רק הקב"ה יודע למה – להציב דור המשך, אך ראויים הם לתמיכה חברית, לסיוע, לתפילה, למילה טובה, לחיזוק ועידוד במסע הערירות הקשה שלהם.
(חיי שרה תשעז)