היא יוצאת להפגין והוא נשאר בבית, היא שמאלנית והוא ימני, היא דתייה והוא חילוני. לקראת הבחירות, ארבעה זוגות מספרים איך מתווכחים על המדינה ושומרים על הבית

מה עושים כשמי שחולק איתכם את החיים מצביע למפלגה שאתם לא מסוגלים לשמוע עליה? כשהוא מבטל את ההפגנה שחזרת ממנה נסערת, או כשהיא מתנגדת לכל מה שהמועמד שלך מבטיח? אחרי הוויכוח עוד צריך להשכיב את הילדים, לתכנן את סוף השבוע ולהחליט מי קונה מחר לחם.

לקראת הבחירות, ארבעה זוגות שהמחלוקת הפוליטית היא חלק מחייהם מספרים איך זה עובד מבפנים. יש מי שמתווכחים עד שמחליטים לעצור, יש מי שעוברים לחדר אחר, ויש מי שמקפידים לסיים ב״אני אוהב אותך״. הם לא תמיד מבינים את הבחירה של האחר, אבל ממשיכים לבחור לחיות יחד.

בשבוע שבו יצוין יום הזיכרון לרצח יצחק רבין, השאלה הזאת מקבלת משמעות נוספת. יום הזיכרון הרשמי יצוין השנה ביום חמישי ה-22 באוקטובר, והבחירות לכנסת ייערכו ביום שלישי ה-27 באוקטובר. בין הזיכרון למחלוקת שהסתיימה ברצח ובין ההכרעה הדמוקרטית הבאה, יש חיים משותפים שצריך להמשיך לקיים.

עדי וניר: הפוליטיקה מפרידה, התאונה הבהירה מה מחבר

עדי חיון, בת ,29 דתייה וימנית, וניר, בן 31, חילוני ושמאלני, מתגוררים באלפי מנשה. הם יחד 11 שנים ונשואים שמונה, והורים לאיתמר איתן, בן שלוש וחצי, ולבארי, בן שנה. היא עוסקת באיפור, בשיער ובהלבשת כלות, והוא מורה לאזרחות ולהיסטוריה.

״הכרנו בפנימייה של נוער בסיכון, אני הייתי בת שירות וניר היה מדריך בשכר. כנראה לראות איך השני עובד עם הילדים גרם לנו להתאהב, ואולי גם השוני בינינו משך אותנו. כל יום אני אוהבת אותו יותר״.

בירח הדבש קיבלה עדי תשובה לחששות שליוו אותה. ״עברתי תאונת דרכים, וניר טיפל בי במסירות מדהימה. אז הבנתי שהתחתנתי הכי טוב שאפשר. כל החששות שהיו נעלמו ברגע… אנשים חושבים שקשה לחיות כשאנחנו כל כך שונים, אבל האמת היא שאנחנו פשוט חיים טוב יחד. אנחנו מגיעים מנקודת הנחה שיש בינינו שוני וזה בסדר, לא באנו לשנות אחד את השני. רוב הזוגות בכלל לא מבינים כמה הם שונים״.

הפוליטיקה הייתה על השולחן מההתחלה. ״על פוליטיקה אנחנו מתווכחים הכי הרבה, אבל זה היה פשוט עוד שוני בינינו״. בשנים האחרונות מתמקדים הוויכוחים במלחמה, בדרך לנהל אותה ובשאלה מה לגיטימי לעשות במהלכה. ״מעולם לא מסכימים. באיזשהו שלב מפסיקים, כי מבינים שלא נשנה את הדעה של השני, ושמים הכול בצד״.

הגבול ברור לה: ״אנחנו תמיד מפרידים בין הדעות שלנו, על כל מיני דברים ולא רק על פוליטיקה, לבין האהבה הגדולה שיש בינינו. בסוף כל ויכוח מסיימים ב׳אני אוהב/ת אותך׳״. מול משפחתו של ניר קשה לה יותר, והיא משתדלת להיכנס פחות לוויכוחים פוליטיים.

עם השנים גם המבט שלה התרחב. ״החברות שלי בטוחות שהפכתי לשמאלנית, ובצד השני רואים אותי הכי ימנית שאפשר. מסתבר שלפעמים הכול עניין יחסי. היום אני מבינה שזה לא שחור או לבן. יש המון אפור באמצע, ושם בסוף עם ישראל נמצא״.

אפילו יום הבחירות מדגיש את ההבדל: ״בעלי, כמורה לאזרחות, רואה ביום בחירות יום חג, ואני יותר רוצה לשים פתק וללכת לבלות״. בסופו של יום, היא אומרת, ״אנחנו נכנסים לבית עם המשפחה שלנו והאהבה שלנו, ושם הכול נגמר״.

רתם ודורון: היא חוזרת מהפגנה, הוא שואל מה זה ישנה

רתם קורן, בת 44, מדריכת הורים ומטפלת בתינוקות באופן פרטי, מגדירה את עצמה שמאלנית. בעלה דורון, בן 48, עובד בתחום התיירות ומארגן טיולים גאוגרפיים לחו״ל, ומגדיר את עצמו ימני. הם יחד 17 שנה, מתוכן נשואים 12 שנה, הורים ליותם בן תשע וחצי וליפתח בן שש, ומתגוררים בראשון לציון.

״אנחנו כמעט לא משתמשים במושגים קיצוניים״, מספרת רתם. ״כל אחד די נעול בעמדתו, וכנראה לא נשנה אותן ממש. מדי פעם יש לנו שיחות על המצב במדינה, ובדרך כלל אנחנו לא מסכימים, אבל תמיד משתדלים לדבר בכבוד״.

עוד לפני שנדרשו להתמודד עם המחלוקות הפוליטיות, למדו לגשר על הבדלים במסורת ובאורח החיים. דורון גדל בבית מסורתי, ואילו רתם גדלה בבית רחוק ממסורת. לדבריה, ניהלו שיחות רבות על מסורת ועל שמירת כשרות, ולמרות המנטליות השונה הצליחו לבנות בית המכבד את שתי הגישות. הניסיון הזה מלווה אותם גם בוויכוחים הפוליטיים: הם יודעים לנהל שיח תרבותי ומכבד, גם כשאינם מצפים לשנות את דעתו של האחר.

דורון גדל במשפחה שהצביעה במשך שנים לימין, ורתם במשפחה שהצביעה לשמאל ולמרכז. ״כל אחד חושב שהוא רואה את המצב נכון, ואנחנו לא מגיעים להסכמה כי אנחנו חושבים ממש שונה. אבל, אנחנו יודעים שמעל לכל המחלוקות יש לנו משפחה לנהל ויחסים לשמר. זה מה שמונע מאיתנו להידרדר לכעסים או להרמת טונים״.

הפער קיבל ביטוי מוחשי כשחזרה מהפגנה שדורון לא הצטרף אליה. ״יצאתי להפגין ודורון נשאר בבית. כשחזרתי הוא אמר שאלה הפגנות על שטויות ושזה לא ישנה כלום. אני הרגשתי כאובה ועצובה על המצב, והרגשתי שזו כמעט חובתי״. לדבריה, דורון מתמקד במשפחה הקטנה וסבור שההשפעה על התהליכים במדינה באמצעות הפגנות מצומצמת מאוד, עד לא קיימת. עם זאת, הוא פעיל חברתית בעירם, ושם הוא מרגיש שביכולתו לשנות.

הפער ביניהם נוגע אפוא גם למשמעות שכל אחד מעניק למעשים של האחר. מבחינתה, היציאה לרחוב מבטאת דאגה עמוקה למדינה. מבחינתו, השינוי האפשרי נמצא קרוב יותר לבית. הם יכולים להסביר את עצמם, אבל ההסבר אינו מבטיח שכנוע. ״וכשהשיחה מתלהטת, וזה לא קורה הרבה, אנחנו פשוט מסכימים לא להסכים וסוגרים את הנושא״.

היא אינה מתארת אירוע מכונן שהוביל אותם למחנות שונים. ״אין לנו איזה סיפור אישי שגרם לנו להצביע כמו שאנחנו מצביעים״. לצד זאת, היא מדגישה: ״על עובדות מוכחות ומוצקות אנחנו כן מסכימים״.

רתם מאמינה שהיכולת לשמור על יחסים טובים תלויה ברצון להגיע לפשרה ובהבנה שהשוני בין בני הזוג לגיטימי. ״זה מאוד תלוי בזוג עצמו. אחד הדברים שהם ערך עליון אצלנו הוא לכבד אחד את השני״. מבחינתה, זו גם הדוגמה שהם מעניקים לילדיהם: ״אפשר להיות שונים ולחשוב אחרת ועדיין לחיות יחד באהבה ובכבוד הדדי״.

שלומית ואוהד: ברבנות התחתנו, את ״האינטרנציונל״ שרו

אוהד ושלומית עוזיאל, שניהם בני 56, נשואים 20 שנה, הורים להלל ולאביגיל ומתגוררים בתל אביב. אוהד, סופר ומחבר ״תל אביב גן עדן גיהינום״, עובד בהייטק ומגדיר את עצמו ימני ליברלי. שלומית, עורכת לשון ותוכן, מרצה בתוכנית ללימודי עריכת לשון באוניברסיטת תל אביב ומחברת הספרים ״מוציאה לשון״ ו״בזו הלשון״, שיראה אור בקרוב, מגדירה את השקפתה כשמאל הומניסטי ליברלי.

היא גדלה בבסיסי חיל האוויר, בתו של אל״ם במילואים זאב רז; הוא תל אביבי במקור, בנו של מאיר עוזיאל.

״כפי שאני מרבה לומר, אשתי היא גם יפה וגם חכמה, מי יכול לבקש יותר מזה״, אומר אוהד. שלומית משיבה: ״ראיתי מיד שיהיה איתו גם כיף וגם מעניין״.

כבר בנסיעתם הראשונה לצפון התווכחו על פוליטיקה. ״בחנו את הגבולות של הבדלי הדעות בינינו. הבנו שהוויכוח איננו על הערכים הבסיסיים, שאנחנו בעצם מסכימים על רובם, אלא על המשקל שאנחנו מעניקים להם ועל הפרשנות המעשית שלהם״.

אחת הפשרות המשמעותיות נגעה לחתונה. שלומית התנגדה לחתונה דרך הרבנות, שלדבריה אינה מכירה בחיים יהודיים חילוניים כזרם ביהדות. ״אבל לאוהד היה חשוב ללכת במה שהוא ראה כדרך המלך״.

אוהד מסביר: ״היה חשוב לי לערוך את החתונה במסורת של אבות אבותיי״. הם התחתנו ברבנות, ובתמורה הוא שר את ״האינטרנציונל״.

״ליהדות הישראלית יש פנים רבות, ואחת היפות היא ההתיישבות העובדת, ששילבה בין ציונות לסוציאליזם. חשבתי שזו תהיה מחווה יפה ואף משעשעת״. שלומית זוכרת: ״התרגשתי כשכמה מהדודות המבוגרות הצטרפו בשקט לשירה״. כשבנם חגג בר מצווה, עלה לתורה בבית דניאל, בית כנסת רפורמי.

העמדות היו גלויות מההתחלה. ״אני רואה את עצמי חלק מהימין הליברלי. את העמדות של שלומית גיליתי מייד, ואי אפשר לומר שהופתעתי יותר מדי״, אומר אוהד. שלומית מדגישה שהעמדות הליברליות משותפות לשניהם ומסבירה: ״בעיניי לא סביר להחזיק אוכלוסייה במשך דורות בלי שיהיו אזרחים של מדינה כלשהי״. על אוהד היא אומרת: ״הוא מבין היטב את דעותיי וערכיי, גם אם חולק על האפשרות והדרך ליישם אותם כעת״.

גם ההומור מסייע. כשהכירו, שלומית הייתה צמחונית, ואביה שאל: ״מילא שהוא ימני, מילא שהוא לא צמחוני, אבל מה תעשי עם זה שהוא מעשן?״ היא השיבה: ״אני אקח שאכטה״.

משפחתו של אוהד נמנעת ברגישות מדיונים פוליטיים בארוחות שבת. הוא מבהיר: ״שלומית לא אחראית לדעותיי ואני לא אחראי לדעותיה. לא חייבים להסכים על הכול, וגם אין לזה ערך מיוחד״.

את הילדים גידלו לחשיבה עצמאית. ״אם הצלחנו בזה, עשינו את שלנו״, אומר אוהד. שלומית מוסיפה שהילדים מדברים איתם על פוליטיקה בנפרד, כדי להימנע מרצף בלתי נגמר של הערות ביניים.

בשנים האחרונות היא מזהה שינוי: ״המרחק הפוליטי בינינו נראה קטן יותר, לא משום שדעותינו השתנו אלא משום שהשדה הפוליטי כולו השתנה. לשנינו חשוב לחיות במדינה דמוקרטית ליברלית, בחברה חזקה שמשקיעה בעתידה: בחינוך, בכלכלה ולצערנו גם בצבא״.

גישתם מתמצה במשפט: ״שנינו מאמינים בלהט בזכותו של האחר לטעות״.

בתיה ודוד: לפעמים שלום הבית מתחיל בחדר אחר

בתיה כהן, בת 71 מנתניה, אם וסבתא, עבדה 35 שנה בתפקיד בכיר בביטוח הלאומי. כיום היא מתנדבת במיצוי זכויות וחברה ב״כוורת המומחים״ של איזנקוט בנושאי הגיל השלישי.

הפער הפוליטי בינה לבין בעלה דוד היה נוכח כבר בראשית הקשר. הם הכירו בשנת 1977, על רקע הבחירות שהביאו לעלייתו של מנחם בגין לשלטון. היא הצביעה לשולמית אלוני, מתוך תפיסת עולם פמיניסטית, ואילו דוד תמך בגאולה כהן. בתחילה ביקשו להימנע משיחות פוליטיות, אך עם הזמן התברר שהמציאות הציבורית אינה נשארת מחוץ לבית.

את הבסיס לקבלת ההבדלים היא מוצאת באמונה. בתיה אינה מגדירה את עצמה דתייה, אך מאמינה שהשוני בין בני האדם הוא חלק מבריאתם, וכי הוא מחייב גם כבוד למחשבותיהם ולעמדותיהם. במילותיה: ״אם הוא יצר אותנו שונים, גם מותר לנו לחשוב אחרת, וצריך לכבד את הדעה של השני״.

גם השקפתה שלה השתנתה לאורך השנים. כבת הדור השני לשואה וכאם לבן ששירת בשטחים ושהה במארבים, ירד לה האסימון שאין לנו ארץ אחרת. בעקבות זאת התקרבה לימין והתפקדה לליכוד. בהמשך עזבה את המפלגה, בבחירות האחרונות הצביעה ליאיר לפיד וכיום היא תומכת באיזנקוט.

בחיי היומיום, המחלוקת ניכרת גם בבחירת מקורות המידע. דוד מעדיף לצפות בערוץ 14 ומטיל ספק באמינותם של ערוצים 12 ו־13. כאשר הצפייה המשותפת מעוררת ויכוח, בתיה בוחרת לעיתים לעבור לחדר אחר. המחלוקת נותרת בעינה, אך השיחה אינה חייבת להימשך באותו רגע.

לצד הפערים, היא ממשיכה להשתתף בכנסים ובפעילות הפוליטית החשובה לה. לדבריה, גם אם הדבר מעורר בדוד הסתייגות, הוא אינו מביע אותה ואינו מתערב בעשייתה. מצידה, היא אומרת שלא תתנגד אם יבחר להשתתף גם בכנס תמיכה בבן גביר.

גם בחברויותיה היא מעניקה לקשר האישי מקום שמעבר להשתייכות הפוליטית. ביום הבחירות תחלק את זמנה בין פעילות כמשקיפה בקלפי בדיור מוגן לבין חגיגת יום הולדת של חברה ותיקה, דתייה וימנית מאוד, בחברת נשים נוספות שהן דתיות וימניות. החברה בחרה לקיים את החגיגה ביום הבחירות עצמו, לפני שהתוצאות יחלקו את החוגגות לשמחות ולמאוכזבות.

״אמרתי לה שהיא יותר חשובה לי מאיזנקוט״, מספרת בתיה.

היא אינה מציגה את חייהם כמודל של גישור פעיל או של הסכמה שהושגה לאחר שיחות ממושכות. לעיתים ההתמודדות מתבטאת דווקא בהנחת הוויכוח בצד ובמתן מרחב לכל אחד. את העיקרון המנחה אותה היא מסכמת בפשטות: ״חיה ותן לחיות״.

לחלוק דעה, לחלוק חיים

ארבעה בתים, ארבע דרכים להתמודד: הצהרת אהבה, אחריות למשפחה, פשרות מעשיות או מרחק זמני. כולם מכירים בכך שהעמדה של האחר עשויה להישאר שונה גם אחרי שנים של חיים משותפים. עם זאת, הם אינם מתארים אותה חוויה: יש מי שמוצאים בשוני עניין וקרבה, ויש מי שמעדיפים להניח לו ולהמשיך בשגרת היום.

הבחירה לחיות לצד עמדה פוליטית אחרת אינה מובנת מאליה. בסקר מדד צהר ליהדות ולמסורת, שנערך ביוני 2025, רק 40% מהמשיבים הביעו נכונות לקיים קשר זוגי שיש בו פער משמעותי בהשקפה האידאולוגית. הסקר בחן נכונות להיכנס לזוגיות, ולא את סיכויי הצלחתם של זוגות בעלי דעות שונות. ובכל זאת, על הרקע הזה מקבלים ארבעת הסיפורים משמעות נוספת: בעוד רבים מסתייגים מראש מהאפשרות, המרואיינים בכתבה מספרים כיצד הם מתמודדים עם המחלוקת בתוך החיים שבנו יחד.

גם מעבר לים יש זוגות שהמחלוקת הפוליטית מלווה את חייהם מקרוב. בארצות הברית הפכו היועצים ג׳יימס קארוויל ומרי מטלין לדוגמה מוכרת: בבחירות של 1992 הוא הוביל את הקמפיין של ביל קלינטון, והיא הייתה אסטרטגית בכירה בקמפיין של יריבו, ג׳ורג׳ בוש האב. השניים נישאו ב־1993, גידלו שתי בנות ובהמשך כתבו יחד את הספר Love & War. אצלם, הפוליטיקה הייתה גם מקצוע, והעמדות המנוגדות היו חלק מהחיים הציבוריים שלהם.

הדוגמה הזאת מזכירה שהשאלה אינה ישראלית בלבד. גם בחברות אחרות אנשים נדרשים להחליט איזה מקום יקבל הוויכוח בתוך הקשר, ואילו חלקים בחייהם המשותפים ימשיכו להתקיים לצידו. ככל שהפוליטיקה תופסת מקום בזהות האישית, המפגש עם דעה אחרת עשוי להרגיש קרוב יותר לביקורת על האדם עצמו.

להקשיב גם לקול שחולק עליך

האפשרות לחלוק ולשמור על קשר מופיעה גם במקורות. במסכת יבמות מסופר שבית הלל ובית שמאי המשיכו להינשא אלה לאלה למרות מחלוקותיהם: ״חיבה וריעות נוהגים זה בזה״, ברוח הפסוק ״והאמת והשלום אהבו״. במסכת עירובין מתואר כיצד בית הלל למדו את עמדת בית שמאי ואף הקדימו אותה לעמדתם.

המחלוקת נותרה משמעותית, ובכל זאת התקיימו לצידה קשרי משפחה והקשבה. אפשר למצוא בכך השראה גם לשיחה זוגית: לתת לעמדת האחר מקום, להבין מה עומד מאחוריה ולהכיר בכך שהקשר רחב יותר מן הנושא שעליו מתווכחים באותו רגע.

הצד הכואב מופיע בסיפור רבי יוחנן וריש לקיש, שותפים ללימוד וגיסים. במהלך מחלוקת הזכיר רבי יוחנן לריש לקיש את עברו כליסטים, והדיון נעשה אישי ופוגע. בהמשך ריש לקיש חלה ומת, ורבי יוחנן התגעגע דווקא לקושיותיו, שבאמצעותן התבררו הדברים. אפשר לקרוא בסיפור הכרה בערכו של החולק, לצד אזהרה מפגיעה באדם שמאחורי העמדה.

בארבעת הבתים האלה אין הבטחה שהוויכוח הבא יהיה קל יותר. יש ניסיון מצטבר להבין מתי להתעקש, מתי להקשיב ומתי להניח לנושא. גם הגבולות משתנים: שיחה שמתאפשרת בין בני הזוג עשויה להיות קשה יותר מול המשפחה המורחבת, והומור שעוזר ברגע אחד לא בהכרח יפתור את הבא. הקרבה נבנית מתוך ההיכרות הזאת, בתוך החיים עצמם.

מן הראיונות עולה גם שאלה על הילדים שגדלים בתוך המחלוקת. אצל שלומית ואוהד הבחירה היא לאפשר להם לחשוב בעצמם, גם במחיר של שיחות פוליטיות נפרדות עם כל הורה. במשפחות הצעירות יותר, האחריות לחיי היומיום נוכחת לצד הדיון על עתיד המדינה. החלטות פוליטיות נוגעות בביטחון, בחינוך ובאורח החיים, ולכן קשה להשאיר אותן מחוץ לדלת. אין רגע אחד שבו הפער נפתר לתמיד; יש מפגשים יומיומיים שבהם בני הזוג לומדים לחיות איתו.

״מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה״, נאמר בשיר השירים. כאן האהבה מתבטאת בטיפול מסור אחרי תאונה, בשיר מעולמו של האחר בחתונה ובהחלטה לסיים ויכוח בחיבה.

לקראת הבחירות, כשהשיח הציבורי מתמלא בכעס, בהאשמות ולעיתים גם בשנאה, קל לשכוח שמאחורי כל עמדה נמצא אדם. ארבעת הזוגות האלה מזכירים שאפשר לחלוק גם על שאלות מהותיות ולהמשיך לאהוב, לגדל ילדים ולבנות חיים משותפים. אם בתוך הבית, שבו המחלוקת פוגשת אותנו מקרוב בכל יום, אפשר למצוא מקום לדעה אחרת, יש סיבה להאמין שאפשר לעשות זאת גם מול שכן, עמית לעבודה או אדם זר. לא צריך להסכים כדי לדבר בכבוד, ולא צריך להצביע לאותה מפלגה כדי לרצות לחיות כאן יחד.

״יש בי אהבה והיא תנצח״ (אריק איינשטיין).