פכטר עידו (רב, ד"ר, נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ויכוח גדול פרץ בין שני המחנות שביקשו להתיישב בארץ. שניהם ידעו שארץ ישראל נועדה להיות של עם ישראל, כי אין לנו ארץ אחרת. שניהם פעלו מכוח האמונה בהבטחה הקדומה שניתנה לאברהם: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". ובכל זאת, על דבר אחד מרכזי הם לא הסכימו. על הדרך.
לשני המחנות היו רועים. הם קמו השכם בבוקר כדי להוציא את המרעה לשדות, כפי שעשו כל יום. אבל אז קרה אירוע חריג, שהצית את הוויכוח. חלק מהצאן התרחק קצת יותר מהשטח שהיה רגיל לרעות בו ונכנס אל שטחי המרעה של תושבים מקומיים, שהתגוררו כאן תקופה ארוכה. הרועים ראו זאת מרחוק והתחילו להתדיין.
רועי לוט טענו שאין כל בעיה שהצאן יאכל את המרעה של השכנים המקומיים. הרי "ניתנה הארץ לאברהם, ולו אין יורש, ולוט יורשו ואין זה גזל" (רש"י על בראשית י"ג, ז'). הארץ בבעלותנו מכוח ההבטחה הא-לוקית, ומעולם לא התייאשנו ממנה, גם כשאברהם ירד למצרים. לכן כל השטח שייך לנו, ומותר לנו להשתמש בו.
כנגדם קמו רועי אברהם. זה גזל, הם הוכיחו אותם. נכון, הארץ הובטחה לאברהם, אבל "והכנעני והפרזי אז יושב בארץ ולא זכה בה אברהם עדיין" (שם). ההבטחה והייעוד לא נותנים הכשר לקחת יבול שאינו שלך, טענו. הארץ תינתן לאברהם לאחר שיוליד ילדים, שיקימו משפחה, שתבנה אומה. אלו תהליכים היסטוריים שלוקחים זמן, ואי אפשר להכשיר בשמם איסורים מפורשים של שבע מצוות בני נוח.
קבוצות הרועים לא הצליחו להגיע להסכמה, ולכן הלכו ללוט ואברהם עצמו, שיפשרו ביניהם. אבל די מהר התגלה שגם מנהיגיהם חלוקים ביניהם בשאלה הזו. כשאברהם הפנים זאת, הוא קיבל החלטה להיפרד. "אַל נָא תְהִי מְרִיבָה בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין רֹעַי וּבֵין רֹעֶיךָ", אמר לאחיינו. המריבה היא לא רק בין הרועים אלא גם בינינו. אנחנו תופסים אחרת את המסע שלי לכנען ואת משמעות ההבטחה הא-לוהית, לכן בוא נפרד. אתה לא יכול לקחת חלק במסע שלי להקמת העם הנבחר. לא זאת הדרך.
הארץ הייתה פרושה לעיניי לוט. הוא יכול היה לקחת לעצמו איזה אזור שירצה, אבל דווקא סדום משכה אותו. לא הפריע לו שהאנשים שם היו "רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד". תחושת הבעלות על הארץ עיוורה אותו מלראות עוולות אנושיות, והוא פרש מאברהם, שהמשיך את מסעו לבדו.
אנו קוראים את הסיפור הזה בפרשת 'לך לך' והנה הוא מתגשם לנגד עינינו. לאחרונה הרב דב ליאור פסק כי ניתן למסוק עצי זיתים של ערבים, הסמוכים ליישובים יהודיים, שכן הקרקע אינה שלהם אלא של עם ישראל.
"הם לא קנו אותה בשום דרך (=מאתנו) והיא נשארה בבעלות עם ישראל", כתב בפסק ההלכה שפרסם. הגם שלמעלה מאלפיים שנה לא החזקנו כאן בקרקע, הרב ליאור טוען שהיא שלנו, ואין זה משנה מי התגורר כאן בינתיים.
הוויכוח כאן איננו על גדרי ייאוש, כפי שרבנים בכירים ענו לו. הוויכוח כאן גדול בהרבה מהפלפול ההלכתי היבש. יש כאן ויכוח אידיאולוגי, רוחני והשקפתי, על האופן שבו אנו תופסים את הציונות ואת הכוח הרוחני המניע אותה.
אכן, ארץ ישראל מובטחת לעם ישראל. אבל מאברהם למדנו שצריך להקפיד על הסדר. קודם כל יש להקים עם קדוש, ורק אז ניתן יהיה לרשת את הארץ. ועם קדוש משמעו הוא עם שהולך בדרכי הא-ל, נוהג ביושר, צדקה ומשפט, ודואג לזר שבקרבו. אם תעיינו בסיפורי אברהם תגלו שזה הדבר שייחד אותו. אל מול המצרים, שלקחו את שרה, ואל מול סדום, שניצלו והתעללו בזרים שעברו אצלם, אברהם מתייחד בכך שהוא מכניס אורחים וחולק את עולמו עם אנשים זרים לו.
כפי שהבחין פרופ' אוריאל סימון המנוח, אברהם לא התייחד מהסביבה הנוכרית בגישתו המונותיאיסטית אלא בדרכו המוסרית. את הדרך הזו ביטא בלקיחת לוט ובהצלתו מהשבי, בהכנסת האורחים לביתו ובקניית שדה המכפלה מעפרון החתי. אפילו גאולת צאצאיו ממצרים נדחתה "כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה", היינו כי לתושבי הארץ עוד לא הגיע ללכת מפה. יש סדר לגאולה.
קולות קיצוניים בציונות הדתית אוחזים למרבה הצער בדרכם של רועי לוט. הם הופכים את הסדר ומשתמשים בהבטחה הקדומה כדי להכשיר גזל. הדבר מתבטא במסיק זיתים אבל גם לצערנו באלימות ממש. כנגד אלה צריך להציב את מורשת אברהם. אנו מאמינים בכל ליבנו בזיקתנו לארץ. אבל לא נעשה זאת בדרך שאיננה צודקת וישרה. הקדושה, ורק הקדושה, היא זכות הקיום שלנו כאן, והיא קודמת לכל פיסת אדמה.
