פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)פעם אחר פעם, טורח הכתוב להזכיר לנו את מניין ימיו ושנותיו של אברהם אבינו. אבל זאת לא לפני שידענו כי שבעים וחמש שנותיו הראשונות לוטות בערפל, והן "חור שחור" גדול בדברי ימי ישראל.
לפי מסורת אחת, הנסמכת אולי גם על האגדה שלפיה ניתץ אברהם הילד את אלילי אביו וכתוצאה מכך ביקש נמרוד להשליכו לכבשן האש, כבר כשהיה בן שלוש שנים בלבד, "הכיר אברהם את בוראו" (ראו נדרים לב, ע"א ורמב"ם, ריש הלכות עבודה זרה א, ב-ג).
ברם, לפי מסורת אחרת, היה זה רק בגיל ארבעים. ומכל מקום, עצם ריבוי המסורות מלמד על הערפל האופף אותן, ומבליט עוד יותר את היעדרו של כל אזכור להן בתורה עצמה.
ומכל מקום, כאשר מופיע אברהם על במת ההיסטוריה המקראית, שב ומציין הכתוב, פעם אחר פעם, גם את גילו, גם את "זקנתו".
כך, בהליכתו מחרן: "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה', וַיֵּלֶךְ אִתּוֹ לוֹט וְאַבְרָם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְשִׁבְעִים שָׁנָה בְּצֵאתוֹ מֵחָרָן" (יב, ד). כך, בברית בין הבתרים: "וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". כך, בסמוך בעת שמל את עצמו: "וְאַבְרָהָם בֶּן תִּשְׁעִים וָתֵשַׁע שָׁנָה בְּהִמֹּלוֹ בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". כך, בשעת הולדת יצחק: "וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ".
לצד אלה, שב ומדגיש הכתוב את "זקנתם" של אברהם ושרה והיותם "באים בימים" גם בפסוק נוסף: "ְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים בָּאִים בַּיָּמִים, חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה אֹרַח כַּנָּשִׁים" (יח, א).
joe-hepburn-unsplash
אחר שידענו כל אלה, מה טעם שב ופותח הכתוב בפרשתנו בהכרזה הגדולה (כד, א): "וְאַבְרָהָם זָקֵן, בָּא בַּיָּמִים, וה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל". וכי עד כה לא ידענו שהיה אברהם "זקן" ו"בא בימים"?
דומה שפן אחד בחזרה זו מבקש להדגיש את היות אברהם "בא בימים". לא בא "בשנים", אלא "בימים", לפי שכל יום היה חשוב בעיניו כעולם מלא.
יתר על כן, החזרה על ציון גילו של אברהם רומזת על כך שביקש להתמודד כל העת עם העובדה ש"הגיע לגיל", וטרם מימש ולו חלק מחלומותיו.
כבר פרשני המקרא הראשונים, נתנו דעתם לתופעה זו וביקשו ליתן בה טעם. כך, למשל, מדגיש הרמב"ן, "על פי הדרוש", כי ציון מניין 75 שנות אברהם בצאתו מחרן נועד להדגיש כי רק מאותה שעה ואילך "נולד" אברהם באמת: "הנה השנים שאין אדם משיג בהם את שלמותו, אינם שנות חיים, כי לא חי בהם חיי האדם רק חיים בהמיים ולא יחשבו במספר שנותיו. ואברהם עברו עליו שנים רבות עד שהכיר האמונה האמיתית. ועד עתה לא היה במנין שנותיו. רק בצאתו מחרן השלים שלמות נפשו בהדרי קודש מרחם משחר, עד שאז נחשב לו כי חיה עד עתה חמש ושבעים שנה".
ועם זאת, הדבקות המקבילה במונח "זקן" עשויה ללמדנו, ש"זקנה" אינה (בוודאי לא רק) ציון ביוגרפי אלא מעמד, סטטוס, מצב צבירה המלווה בחוויה והוויה נפשית עמוקה.
אכן, יש זקנים שהם "צעירים", ויש צעירים שהם זקנים. כמו שאמר פעם שמעון פרס, שזכה להאריך ימים הרבה: אם חלומותיך גדולים משנותיך – אתה צעיר, ואם שנותיך רבו על חלומותיך – אתה זקן, ולא משנה בן כמה אתה.
עיון בפסוק שבפרשתנו חובק בתוכו תובנות חשובות נוספות. "וְאַבְרָהָם זָקֵן. בָּא בַּיָּמִים. וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם. בַּכֹּל". כמו תמיד, ניסוחם התמציתי והמדויק של פסוקי התורה מצליח לכלול במילים בודדות עולמות שלמים. מני ציון הגיל הקודם, "מאה שנה", חלפו להם שנות דור. שישה פרקים, 28(!) שנים. אבל אברהם אותו אברהם, והכינוי אותו כינוי.
לכאורה, בשלב זה לא חסר לו דבר. היו לו "צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת" (כ, יד), ולא עוד אלא שהכתוב מעיד כי "ה' ברך את אברהם בכל". מה עוד ביקשנו ולא נבקש?
הניסיון לברר טיבו של "בכל" ספק טרד את מנוחתם של פרשנים, ראשונים כאחרונים, ואלה הציעו לו פירושים שונים ומגוונים. כך, למשל, רס"ג פירש שהכוונה למעצמת נדל"ן, לרכישת נכסי מקרקעין. אחרים פירשו שהכוונה היא לכבוד הרב שרחשו לו הכל, והתבטא בין השאר בהכרזה בני חת "נשיא א-להים אתה בתוכנו".
אכן, לפי פשוטו של מקרא, לאברהם יש "הכל", אבל אין לו כלום. בתקופה זו, לא רק "קפצה עליו זקנה" ובאה זקנה לראשונה לעולם (כפירושם של חז"ל, שהסמיכו תופעה זו לפטירת שרה אמנו), אלא חווה אברהם מאורעות טראומטיים נוספים, שכל אחד מהם היה די בו כדי לערער את שלוות נפשו: גירוש הגר ובנו ישמעאל, עקדת יצחק.
אפשר שלאחר שני מאורעות אלה נתהפך עליו עולמו, ואיננו שומעים עוד על דו שיח ישיר בין אברהם לשני בניו עד פטירתו. דומה, שהשבר והנתק ביניהם לא נרפא מעולם, והקרע לא אוחה.
אמנם לכאורה, לאברהם יש "הכל". אבל "הכל" זה הוא רק למראית עין. העיקר – חסר מן הספר. למרות השפע הגדול שנתברך בו, למרות חייו העשירים, בעיני עצמו, בתודעתו של אברהם אבינו, כבר בשלב מוקדם ה רבה יותר, גורלו רע ומר: "וַיֹּאמֶר אַבְרָם: ה' אלוקים מַה תִּתֶּן לִי? וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי!" (טו, ב).
איזו קריאה רבת עוצמה: "ואנכי הולך ערירי!". אכן, ביני לביני נולדו לו גם ישמעאל גם יצחק, אבל אברהם עדיין חש בודד, שטוף צער, כואב. כהרבה "זקנים באים בימים", אפילו היה מוקף כל העת בהמון בני אדם, בני משפחה ולהבדיל עבדים ושפחות, הוא נותר בודד. לא לבד, אבל בודד.
ברגעים אלה מבין אברהם שכל עוד לא יישא יצחק אישה הראויה לו, "מבנות משפחתו", אישה שלא תשיב את בנו "שמה", לכור מחצבתו האלילי בארם נהריים, אפשר ולא יהיה המשך למורשתו. מכאן דאגתו הגדולה שכדרכו, הייתה מלווה לא בייאוש אלא במעשה אקטיבי.
רק כאשר העבד ממלא את שליחותו, יכול אברהם להיפרד מן העולם. "וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים". מאה שנים בדיוק לאחר ש'נולד', בצאתו מחרן, "וַיִּגְוַע וַיָּמָת אַבְרָהָם בְּשֵׂיבָה טוֹבָה, זָקֵן וְשָׂבֵע,ַ וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו".
