בן קימון אלישע (עיתונאי 'ידיעות אחרונות' ו-ynet, מרצה לענייני התיישבות ביטחון ותקשורת)מה באמת קורה בחדרים הסגורים שבהם מתקבלות ההחלטות הביטחוניות של ישראל? איך נראית אזהרה מפני התעצמות האויב כשהיא מונחת על השולחן, ומה קורה כשהמציאות בשטח מתנגשת עם הרצון לשמור על שקט? כתב התביעה של ראש השב"כ לשעבר, רונן בר, מספק הצצה חריגה אל מאחורי הקלעים של קבלת ההחלטות הביטחוניות בישראל. הטענות שבו עוד יתבררו, ואין לקבלן כממצאים מוכחים, אבל התיאורים מעלים שאלות מטרידות על הדרך שבה התנהלה ישראל מול האיום שהלך והתעצם ביהודה ושומרון. דווקא משום שבר עצמו עומד מאחורי הדברים, כדאי לקרוא אותם לא רק כדי להבין את אחריותם של אחרים, אלא גם כדי לשאול מה הייתה אחריותו שלו.
נניח בצד לפוליטיקה וננסה לדון רגע בשאלה החשובה באמת. איך מדינת ישראל, על צבאה, שב"כ שלה, ממשלותיה וראשי מערכת הביטחון שלה, אפשרו למציאות הביטחונית ביהודה ושומרון להידרדר במשך שנים, עד שכחצי מיליון תושבים נותרו חשופים מול איום שהלך ותפח? לא צריך לקבל כל טענה המופיעה בכתב התביעה של בר כאמת מוחלטת, ובוודאי לא לקבוע מסקנות משפטיות לפני שהדברים התבררו. אבל נכון לבחון.
במרץ 2023, לפי כתב התביעה, הציג בר גידול של פי שלושה בהתרעות לפיגועים ביו"ש לעומת השנה הקודמת. הוא התריע על הקושי להתמודד עם היקף האיומים, ואף תיאר את חמאס כמי שהפכה לזרוע צבאית של איראן. ובמה עסקו חלק באותה פגישה? במשבר חוקתי, אבטחת מעונות וטענות לאכיפה בררנית כלפי מפגינים. ביולי 2023 נדרש בר להסביר בקבינט מיהו חמאס ומהן מטרותיו, על רקע רעיון שהעלו גורמים בממשלה בנוגע לאפשרות של שליטת הארגון ביהודה ושומרון. באוגוסט כבר נדונה האפשרות להעלות בהדרגה את הלחץ על חמאס בעזה, לאחר שהתרבו הסימנים לירידה בהרתעה. ובספטמבר, לקראת החגים, הועדפה הרגעה. השאלה מה קורה מתחת לפני השטח נדחקה, לכאורה, הצידה.
וכאן הכשל הגדול. ישראל התייחסה לעזה וליו"ש כאילו אפשר להפריד ביניהן באמצעות קו על המפה. כאילו חמאס יכול להתעצם ברצועה, להכווין טרור מעבר לה, לממן מחבלים ובינתיים אפשר להמשיך לנהל את יו"ש באמצעות מעצרים, סיכולים נקודתיים ותקווה שהפיגוע הבא יימנע. זה כמו לרוקן את הים בעזרת מגב. אפשר והכרחי לעצור מחבל, לפרק חוליה ולרדוף אחרי מבצעי פיגוע ומשפחותיהם. אלא שכל עוד מי שמכווין, מממן ומעודד את הטרור יושב לו בנחת בעזה, תמיד הוא ימצא את המחבל הבא לזרוק עליו את הכסף.
בחודשים מאי ויוני 2023, כשצה"ל נמנע מכניסה למחנות פליטים במקרים מסוימים, נשמע שוב ושוב החשש מפני תגובה מעזה. גורם ביטחוני אמר לי אז, אתה רוצה שניכנס למחנה פליטים ואז נחטוף רקטות מעזה? המשפט הזה נשמע הגיוני. זאת בדיוק הייתה הבעיה.
הפחד מהסלמה בזירה אחת הפך לשיקול שמגביל את הפעולה בזירה האחרת. במקום שהאויב יירתע מהאפשרות שישראל תפעל נגדו בכל מקום שבו הוא בונה כוח, ישראל חששה שהפעלת הכוח במקום אחד תגרור תגובה במקום אחר. כך, במאמץ למנוע חיבור בין הזירות, אפשרנו לאויב להבין עד כמה הזירות כבר מחוברות ועד כמה אפשר לנצל את החשש הישראלי מהסלמה.
והיו מי שהזהירו. ראשי מועצות ביהודה ושומרון ואחרים דרשו מבצעים נרחבים יותר, כניסה למחנות ואיסוף נשק. לא פעם זכו ללגלוג. "הם לא מבינים את המורכבות, את המחיר, את מה שעלול לקרות אם נכנסים לקסבה", אמרו הבכירים הביטחוניים. גם אנחנו, העיתונאים, שמענו את ההסברים. חלקנו קנינו אותם.
הרי תמיד יש סיבה טובה להמתין. תמיד יש חג שמתקרב, זירה שעלולה להתחמם, תיווך שצריך לתת לו הזדמנות או הערכה שלפיה עוד קצת שקט יאפשר לנהל את המציאות. אלא ששקט הוא לא בהכרח ביטחון. הוא רק הזמן שהאויב צריך כדי להתכונן.
שבעה באוקטובר לימד אותנו את הלקח הנורא הזה. הוא מחייב אותנו להפסיק להתייחס לתרחישים קיצוניים כאילו הם שייכים תמיד למקום אחר. גם ביהודה ושומרון היו התרעות, היו סימנים והיו אנשים שחששו מהכיוון. השאלה היא מדוע החששות לא תמיד תורגמו למדיניות ששינתה את המציאות. מדיניות ההכלה, על גלגוליה, הייתה רחבה מכדי להסתכם באדם אחד או בקדנציה אחת של ממשלה אחת. היא תבנית ביטחונית שהלכה ועברה בשלל ממשלות. גם לצבא ולשב"כ יש חלק נכבד מאוד במערכת קבלת ההחלטות, וגם הם אינם חסינים מטעויות ומקיבעון מחשבתי. חצי מיליון תושבים אינם יכולים להיות בני ערובה של קונספציה, של פחד מהסלמה או של ההנחה שהאויב מעוניין בשקט רק מפני שהוא אינו יורה כרגע. מגיע להם לדעת מי קיבל את ההחלטות, אילו אזהרות הונחו על השולחן, מדוע לא נעשה יותר ומה השתנה מאז. הקונספציה אינה שייכת לימין או לשמאל, והיא אינה נעלמת כשמחליפים ראש ממשלה. היא מתחילה ברגע שבו מערכת שלמה מתרגלת להסביר מדוע אי אפשר לפעול ומפסיקה לשאול מה יקרה אם לא תפעל. ביהודה ושומרון, האזהרות כבר נשמעו. הקונספציה כבר דפקה על הדלת.
