מערכת שבתון עו"ד רז נזרי,המשנה ליועץ המשפטי לממשלה-
ספר הישר
ברכות יעקב לבניו תופסות מקום חשוב ומרכזי בפרשתנו. אמרנו "ברכות" שכן גם הכתוב אומר "איש אשר כברכתו ברך אותם" [מט, כח], ואולם ראב"ע מסביר שהמדובר ב"דבר הנביא לעתיד" באשר לקורות אותם באחרית הימים, ולכן "תעו האומרים שהם ברכות…ואיה ברכות ראובן, שמעון ולוי".
ואכן, ניתן לתאר באופנים שונים את הדברים שנאמרו כלפי שלושת הבנים הראשונים, ובעיקר כלפי שמעון ולוי, אך קשה לכחד כי התואר "ברכות" לא ממש יאה להם. "שמעון ולוי אחים, כלי חמס מכרותיהם…כי באפם הרגו איש וברצונם עיקרו שור, ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה…". רש"י במקום מסביר כי דבריו הקשים של יעקב כאן באו על רקע מעשיהם של שמעון ולוי כלפי אנשי שכם וכלפי יוסף אחיהם. יעקב אבינו, על ערש דווי, בא חשבון עם שני בניו בשל מעשי קנאות שעשו לפני שנים הן כלפי אחיהם, בשר מבשרם, אותו רצו להרוג ולהשליך לבור, והן כלפי חמור, שכם ואנשי עירם אותם "הרגו לפי חרב".
ניתן להניח כי לו ניתנה כאן לשמעון ולוי זכות "שימוע" בטרם נגזר עונשם, היו טוענים כי מעשיהם היו ראויים, ולכל הפחות הנסיבות מצדיקות הקלה בעונשם. יוסף בעל החלומות, לא נהג בהכרח בדרך ראויה ומכובדת כלפי אחיו המבוגרים ממנו, ועל כן עורר עליו – יש שיאמרו בצדק – את כעסם וקנאתם של האחים. שכם בן חמור טימא ועינה את דינה בת יעקב, ובשל כך ראו לנכון שמעון ולוי לגבות "תג מחיר" – אם כדי להרתיע ואם כדי לנקום – ממי ש"כזונה יעשה את אחותנו" [לד', לא']. ואולם, יעקב שוודאי הכיר צידוקים ותירוצים אלו, לא קיבלם [לשמעון ולוי הוא אומר "עכרתם אותי להבאישני", ומסביר רס"ג "ביישתם אותי וקלקלתם את יחסי עם יושבי הארץ"]; יתרה מכך, דווקא במעמד הייחודי ורב הרושם בו הוא מדבר אל כל אחד מבניו, רגע לפני שהוא נאסף אל עמיו, מוצא הוא לנכון לזכור ולהזכיר מעשי קנאות אלו, ולתייג אותם בלשון קשה וחריפה כמעשים פסולים מכל וכל.
יעקב לא מסתפק בתיוג המעשים כפסולים, ולאחר שאומר כי נפשו לא תבוא בסודם של שמעון ולוי וכבודו לא ייחד בקהלם, הוא מציין את התוצאה/העונש של המעשים הללו – "אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל". שבטי שמעון ולוי, שאפם עז ועברתם קשה היא, יופרדו אלו מאלו ולא ינחלו יחדיו נחלה. ואכן, נחלת שבט שמעון היתה בתוך שבט יהודה וגם עריו אלו של שמעון "לא היו דבקים זו לזו, רק מפוזרות בינות גורל יהודה" ללא רצף ביניהם, ושבט לוי אף הוא לא זכה לנחלה אלא לארבעים ושמונה ערים ש"מפוזרות בינות השבטים" [ראב"ע שם]. בדרך זו מבקש יעקב לצמצם ולעמעם את מידת הקנאות הטבועה בהם, ובכך להקטין את הסיכון הרב שהיא יוצרת.
הנצי"ב מוולוז'ין בספרו "העמק דבר", בהקדמתו הידועה לספר בראשית שפרשתנו חותמת אותו, אומר שספר זה נקרא בפי הנביאים "ספר הישר", ומציין את דברי ר' יוחנן בגמרא במסכת עבודה זרה (כה ע"א) שמסביר שזהו ספר אברהם יצחק ויעקב, שנקראו "ישרים".
בבואו להסביר מדוע נבחר דווקא הביטוי "ישרים" ולא "צדיקים", "חסידים" וכיוצ"ב, אומר הנצי"ב שבימי בית שני היו צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים, ו"על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית…והקב"ה ישר הוא ואינו סובל צדיקים כאֵלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף-על-גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חורבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ".
העקמימות והקנאות של אותם צדיקים בימי בית שני הובילה לחורבן הבית; לעומתם אבותינו, שמעשיהם מפורטים בספר בראשית, לא היו רק צדיקים וחסידים, אלא גם "ישרים" בהליכות עולם, הן בינם לבין עצמם ובני עמם, והן כלפי אומות העולם; זהו בלשונו של הנצי"ב "קיום הבריאה", ולכן הוא מסיים שם ואומר "ובדברינו נתיישב יפה על מה נקרא זה הספר ספר הישר.."
דור דור ודורשיו, דור דור וקנאיו ואף שלא פסה קנאות מן הארץ, דומה שדווקא קנאות העוטה על עצמה מחלצות של "צדיקות" ו"לשם שמים" מסוכנת היא שבעתיים. ההיסטוריה היהודית רצופה, להוותנו, בקנאות המלווה בהצדקות הלכתיות "עקמומיות", שתחילתה לא פעם במעשי קנאות כלפי גויים [כדוגמת שכם בן חמור], וסופה גם בשליחת יד באחים [כדוגמת יוסף המושלך אל הבור]. אלו גם אלו מעשים פסולים שיש להוקיעם, ואין לנו אלא לדבוק בדרך הישרה של אבותינו, של ישרות בכבוד שמים וישרות בהליכות עולם, של כבוד המקום וכבוד האדם; וכדברי רבי בפרקי אבות [ב', א'] "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? "כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם".
תשע"ד
