הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"ויאבק איש עמו עד עלות השחר" – מדרשי האגדה והפרשנים כולם ביארו כי המאבק בין המלאך ובין יעקב אינו אירוע היסטורי בלבד, אלא אירוע קוסמי. המאבק מייצג את העתיד להיות – חייו של עם ישראל יהיו רצופים מאבקים נגד אלה שיבקשו להכריע אותם. מאבקים אלה מחייבים את עם ישראל לאמץ את המשמעות העמוקה של המילה "ישראל" – להיות מסוגלים להתמודד, להילחם, להיאבק ולא להיכנע לאלה שמבקשים להכניע אותם. שרו של עשו לובש בכל דור ודור פנים חדשות. במשך מאות שנים הוא היה מזוהה דווקא כרומי, שהיא עצמה הפכה להיות סמל הנצרות. אנו חווים בשנים האחרונות כי לחלקים האנטישמיים בנצרות הצטרף עתה האיסלם, עמו אנו נאלצים להיאבק, ויחד עמנו חלק מהעולם המערבי. החיוניות של אימוץ מידת ישראל בעולם מופקר זה היא חיונית בשעה הזו. אנו נותרים אט אט לבד, והדוגמה הבולטת ביותר היא האיום האיראני העומד מולנו, כלפיו הכריע העולם כולו להיכנע בסופו של דבר. מניסיון ההיסטוריה יודעים כולם כי כניעה זו עתה תביא למחיר כבד בעתיד, אך טבע בני האדם הוא לבחור בדרך הקלה הזמינה ולא בדרך האמיתי והתובעת.
מהו התנאי ההכרחי ליכולת ההתמודדות שלנו, בשעה שאנו נותרים לבד, עם מלאכי הרשע הסובבים אותנו ? תנאי הכרחי לכך הוא קודם כל קיומנו. קיומנו משמעו שני דברים. ראשית, במובן הפשוט ביותר שנהיה קיימים. עד שאנו נאבקים על נושאים השונים. קו החזית הבסיסי ביותר של האומה הישראלית מופקר. קו החזית הזה הוא עצם קיומו של עם ישראל, ההולך ונעלם. ההתבוללות אוכלת בנו בכל פה, ואף שאנו גאים מאוד בעובדה כי אחוז הנאמנים להלכה בקרב יהודי התפוצות עולה, אין אנו שמים לב כי הדבר אינו נובע רק מעליה מספרית, אלא ובעיקר מהעובדה שרבים רבים נוטשים את העם היהודי. זה הזמן לצאת בקריאה ענקית לכל המסוגל לכך לצאת לשליחות הנוגעת למהות קיומנו כאומה. לא זו בלבד, אלא זה הזמן לשליחים השונים לפרוץ את מעגלי העיסוק בקהילות היהודיות האורתודוכסיות בלבד, אלא לראות ביהודים כולם את מושא שליחותם, ולבחון את הצלחתם בהרחבת מעגל היהודים החוזר לעמו ושותף במאבקו. ההתבוללות מתחילה לאכול בנו גם בארץ – בין בשל העובדה שבתוכנו חיים עשרות אלפי גויים המעורים בחברה הישראלית ושאנו מפקירים את חובת גיורם והאחריות לכלל ישראל, ובין בשל מספרם ההולך ועולה של אלה שזהותם היא ישראלית בלבד וכוללת בתוכה התנכרות לזהותם היהודית. ישנה שעת כושר עתה, הרבה בשל החיפוש המתמיד שקיים באנשים, ואם אנו ניטול על עצמנו שליחות זו – לפנות לכלל ישראל, לעסוק בזהותם היהודית, להציע את הדרכים הנכונות ההלכתיות לגיור, לנפות את התנהגותנו הדתית מעמדות לא מוסריות ולא הלכתיות המתחפשות בטעות ל"חומרות" (כגון בענייני עיגון וסרוב גט מצד גברים ונשים כאחד), מבלי לזייף ומבלי להיות אפולוגטיים – אנו נמלא את משימתנו הגדולה בשעה הזו.
הדבר השני החיוני הוא אחדותם של ישראל. אמת הדבר, כי במקומות בהם מדברים על אחדות המציאות היא בדרך כלל פילוג: עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד, האיחוד הלאומי, וכן הלאה. על איחוד לא מדברים. איחוד – עושים. עשיית איחוד משמעו גם (אך לא רק) נכונות של כל צד לסגת ממילוי תאוותו ופינוי מקום גם לעמדות הצד השני; עשיית איחוד משמעו נכונות לרכז את העשייה בדברים המשותפים לכולם; עשיית איחוד משמעו השקעה עמוקה בהאזנה מחד גיסא ובניסיון לשכנע מאידך גיסא; עשיית איחוד משמעו אהבת ישראל עמוקה ושורשית, המתנשאת מעל לחילוקי הדעות ומסוגלת לרכך אותן, ועוד על זה הדרך. אנו נותרים אט אט לבד, ואם אנו עצמנו נתפרק מבפנים, כיצד אפוא נתמודד עם מציאות זו ?
תשס"ט
