ד"ר תמר מאיר (ראש ביהמ"ד 'כולנה', ראש החוג לספרות בגבעת וושינגטון)ההבדל האמיתי בין תאורייות המפץ הגדול והאבולוציה, לבין תיאור בריאת העולם בספר בראשית, איננו מדעי או עובדתי. כבר ישבו מיטב המדענים הדתיים והראו שאם נורא רוצים אפשר להראות כיצד תיאורי הבריאה תואמים את הידע המדעי, ואיך אפשר ליישב סתירות כאלה ואחרות ביניהם. אפשר כמובן גם לבוא ולומר שלכתחילה ספר בראשית לא מבקש להיות ספר מדע, והתאור שבו הוא קודם כל רוחני פואטי, או אף קבלי: מעשה בראשית הנשגב שאי אפשר לדרוש בסודותיו ברבים. ההבדל המשמעותי האמיתי הוא הבדל שבתפיסת עולם: האם הכל מקרי, אקראי, או מושגח ומכוון. גדולי הפילוסופים היהודיים כבר עסקו בשאלה זו. תמצית העקרון של הבריאה ניתן לניסוח באמצעות המשפט: "סוף מעשה במחשבה תחילה". ר' שלמה אלקבץ, מחבר 'לכה דודי' משתמש בו על מנת לתאר את השבת: השבת היא סוף ימי המעשה, אחרונה בסדר הכרונולוגי, אך היא הייתה במחשבה תחילה – היא עמדה ביסוד התכנון של ימי הבריאה שכולם מכוונים אליה.
חז"ל (בראשית רבה א א) מנסחים עקרון זה בדרכים נוספות:
רבי הושעיה רבה פתח, (משלי ח, ל): "וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם וגו'" […] אמון – אומן. התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה. בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין [ארמון], אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן, והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות, ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה: "בראשית ברא אלקים", ואין ראשית אלא תורה, היאך מה דאת אמר (משלי ח, כב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ".
הראשית היא התורה, וממילא, בראשית ברא פירושו: באמצעות התורה – ששימשה כתכנית האדריכלית של העולם – ברא ה' את עולמו. הדבר תלוי כמובן בתפיסה מעגלית, המניחה שהעולם נברא בשביל התורה, והתורה היא שמאפשרת את בריאת העולם:
"בראשית ברא א-להים", ששה דברים קדמו לבריאת העולם, יש מהן שנבראו, ויש מהן שעלו במחשבה להבראות, התורה והכסא הכבוד נבראו, תורה מנין, שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו". […] האבות וישראל ובית המקדש ושמו של משיח עלו במחשבה להבראות. […] אבל איני יודע איזה מהם קודם […] ר' הונא ור' ירמיה בשם רבי שמואל בר ר' יצחק אמרו: מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, משל למלך שהיה נשוי למטרונה אחת, ולא היה לו ממנה בן, פעם אחת נמצא המלך עובר בשוק, אמר: טלו מילנין וקלמין זו לבני, והיו הכל אומרין: בן אין לו והוא אומר טלו מילנין וקלמין [דיו וקולמוס] זו לבני, והיו הכל אומרין: בן אין לו, והוא אומר טלו?! אלולי שצפה המלך שהוא עתיד להעמיד ממנה בן, לא היה אומר טלו מילנין וקלמין לבני. כך אילולי שצפה הקב"ה שאחר כ"ו דורות ישראל עתידין לקבל את התורה, לא היה כותב בתורה: "צו את בני ישראל", "דבר אל בני ישראל". (ב"ר א ד)
במשל היפהפה הזה הקב"ה נמשל למלך שעוד אין לו ילד, אבל מיד לאחר נישואיו, הוא כבר חושב על השלב של לימודי בנו, ומכין עבורו את הציוד לבית הספר: דיו וקולמוס.
התורה התוארת כתכלית בריאת העולם וגם כתכנית המאפשרת את בנייתה, וממילא – היא מחייבת נמען. מישהו שיקבל אותה. מישהו שישמע את דבר ה' ויהיה מוכן לקבל עליו את הדברים.
מעבר לשאלת התכנון מול אקראיות יש כאן עניין נוסף: קיומם של ישראל והתורה בעולם הם הביטוי לכך שלא מדובר רק בעולם של טבע וחומר, אלא בעולם שנברא כך שיש בו יצורים חומריים המבקשים ומסוגלים לגעת ברוח, להיות חלק מן התכנית האלוקית, ללמוד אותה, ולהגשים אותה. (בראשית תש"פ)
