מערכת שבתוןהסוד הגנוז בפרשת אברהם ושלושת המלאכים
(דעת הרמב"ם)
יוסף פרחי
סיפור אברהם ושלושת המלאכים המתואר בשני הפרקים הראשונים בפרשת "וירא", מעורר קשיים רבים. נמנה כמה מהם: הכתוב מספר לנו על התגלות ה' לאברהם, אך אינו מוסר לנו כיצד נתגלה, ומה תוכן ההתגלות; אברהם רואה שלושה "אנשים", והתורה אינה חוסכת במלים ומספרת לנו שהם רחצו רגליהם, וסעדו את ליבם (בניגוד למקרים אחרים. ראה למשל: שופטים יג). בהמשך הם נקראים "מלאכים", ואף מבשרים על העתיד ("שוב אשוב אליך כעת חיה, והנה-בן לשרה אשתך"). בין לבין באמצע האירוח, הקב"ה מדבר עם אברהם, ולאחר מכן אברהם מלַוֶּוה שוב את האנשים. וכך ישנם עוד תיאורים שרבים מן הפרשנים ניסו לבארם, אך אנו נתמקד בעיקר בדברי הרמב"ם.
רש"י על אתר, מביא את דברי הגמרא (בבא מציעא פו ע"ב) כדלהלן: "אמר רבי חמא בר חנינא, יום שלישי למילתו היה, ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו… הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים. ולפי שראהו מצטער שלא היו אורחים באים, הביא המלאכים עליו בדמות אנשים". בהמשך מבאר רש"י שאברהם ביקש מהשי"ת "להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים", ורק לאחר מכן ימשיך בהתגלות (ומקורו בבר"ר מח, וראה גם במדרש תהלים יח כט, ותלמוד בבלי, שבועות לה ע"ב).
כעת נבוא לבחון את פירושו של הרמב"ם לאירוע זה. כידוע, הרמב"ם לא כתב פירוש מתודולוגי לתורה, אך בתוך ספרו "מורה הנבוכים", שיקע פירושים רבים בעקבות דברי חז"ל לתורה. שהרי לפי הכרזתו, מטרתו העיקרית של ספר מו"נ היא: "ידיעת התורה באמת" (מו"נ, פתיחה). לשם הבנת סיפור אברהם ושלושת המלאכים, מקדים לנו הרמב"ם הקדמות שונות והסברים שונים ביחס למונח "מלאך". ח"א פמ"ט
רמז לנו הרמב"ם כי כאשר הנביא מתנבא, הוא רואה בחזיונו "פעמים אנשים, פעמים נשים, פעמים רוחות, פעמים מלאכים… שאינם בעלי חומר, ואין להם תואר גשמי קבוע מחוץ למחשבה, אלא כל זה במראה הנבואה". מכיון שהחומר הוא בעל תבנית קבועה, מַסִּיק הרמב"ם שהמלאכים הם ישות עילאית (שכלים נפרדים, ובהקשר נבואי – השכל הפועל) אינם בעלי חומר, היות ותיאורם משתנה בהתאם לתודעת הנביא. בפרק זה בעיקר, עושה הרמב"ם דה-מיתולוגיזציה של המלאכים. שכן, המלאכים נתפשים כישויות מיתולוגיות, מחוץ למסגרת הטבעית הידועה. (בצורת אדם, בעלי כנף וכיו"ב).
בחלק השני של מו"נ (פ"ו) אומר הרמב"ם כי פירוש "מלאך" הוא 'שליח', וכל פעולה המיוחסת לשי"ת אינה אלא ע"י מלאך. כוחות הטבע ובכללם כוחות הגוף והנפש נקראים בשם "מלאכים" ("עושה מלאכיו רוחות", תהילים קד ד), גם אנשים נקראו בשם 'מלאך' ("וישלח מלאך [=משה רבנו] ויוציאנו ממצרים", במדבר כ טז), ואף כוחות בעלי החיים ("אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא", דניאל ו כג). בסיום הפרק, מַציג הרמב"ם רמז נוסף ואומר:
"אבל מה שכל צורה נראה בה המלאך, היא במראה הנבואה… אתה מוצא נביאים רואים את המלאכים כאִלו הוא איש אדם: "והנה שלֹשה אנשים". ומהם מי שרואהו כאִלו הוא אדם מבעית ומבהיל, אמר: "ומראהו כמראה מלאך האלהים נורא מאד" (אשת מנוח, שופטים יג ו). ומהם מי שראוהו אש "ויֵּרָא מלאך ה' אליו בלבת אש" (משה רבנו, שמות ג ב). ושם נאמר (ב"ר נ): 'אברהם שהיה כֹּחו יפה נדמו לו בדמות אנשים, אבל לוט על ידי שהיה כֹּחו רע נדמו לו בדמות מלאכים', וזה סוד נבואי עצום, ויבואו דברים בנבואה במה שראוי".
הנה כי כן, מתבהרת לנו התמונה שהמלאכים הם בעצם האמצעי, להתגלות ה' לנביאים, והתגלות זו, משתנה בהתאם לרמתו והשגתו השכלית. (יושם אל לב, כי במדרש רבה נאמרה גם סיבה נוספת, "שהייתה שכינה על גביהן… ונסתלקה", וכאן הרמב"ם התעלם ממנה).
שימוש נוסף החשוב לדיוננו הוא תיאור הרמב"ם בהמשך הפרק: "ולשון מדרש קהלת (י כג): 'בשעה שאדם ישן, נפשו אומרת למלאך, ומלאך לכרוב'. הרי בארוּ למי שמבין ומשכיל כי הכוח המדמה נקרא גם כן 'מלאך' ושהשכל נקרא 'כרוב'".
כפי שהבטיח, מבאר לנו הרמב"ם דברים נוספים הקשורים לענייננו גם בפרקי הנבואה, בח"ב פמ"א ומב. ושם קובע הרמב"ם בנחרצוּת את הכלל: "שכל מקום שנזכר ראיית מלאך או דבורו, שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום. בין שפורש הדבר, ובין שלא פורש… דע זה והבינהו מאד מאד". אח"כ משליך הרמב"ם כלל זה על מספר דוגמאות במקרא, ואחת מהן היא מִפּרשתנו:
"שכיון שהקדים כלל והוא שה' נגלה לו, בא לבאר היאך היתה צורת אותה ההתגלות, ואמר, שהוא תחלה ראה שלשה אנשים, ואירע (וקרה מה שקרה), ואמרו (מה שאמרו) ונאמר להם (מה שנאמר), ואמר… 'ויאמר; אדני, אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך', שגם זה תיאור מה שאמר במראה הנבואה… והבן פרשה זו כי היא סוד מן הסודות".
היסוד העולה מדברי הרמב"ם הוא, שבכל מקום בתורה שבו מוזכר 'מלאך', אין מדובר באירוע שהתקיים במציאות האובייקטיבית, אלא בהתרחשות שמקורה אפיסטמולוגי [= הכָּרָתי]. עם זאת חשוב לציין ולהדגיש, כי מראה הנבואה אינו מראה של חלום פשוט, כי אם בעל משמעות עמוקה יותר ממראה עיניים. הרמב"ן בפירושו לתורה, במחלוקתו הגדולה עם הרמב"ם, היטיב לסכם זאת:
"בספר מורה הנבוכים נאמר כי הפרשה כלל ופרט… זה ספור מה שאמר במראה הנבואה… והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראֶה. ואם כן, בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה… והנה לפי דעתו זאת, יצטרך לומר כן בענין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה… וכל הפרשה כלה מראה… ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם".
כאמור, הרמב"ם והרמב"ן – חלוקים בדרכי הביאור של הכתובים. ואם נצעד בדרך הנחייתו של הרמב"ם, שכדי לעמוד על דבריו במדויק ב'מורה', נצטרך "לתאם פרקיו זה עם זה", ולסכם: "כל נביא אינו שומע את הדיבור כי אם באמצעות מלאך, זולתי משה רבנו" (ח"ב פמ"ה). ועל כן, סוד מראה הנבואה לדעת הרמב"ם, זהה עם הכח המדמה. ואולם, כפי שראינו, הרמב"ן צועד בדרך אחרת. אמנם הוא עמד על דברי הרמב"ם ועל משמעותם, אך הציע פתרון אחֵר, חלופי, להבנת פרשת המלאכים. אך לא נוכל לעמוד על דבריו במסגרת זו.
על אף קיומה של ההתגלות לאברהם (כמו אצל רוב הנביאים), שהיא אליבא דהרמב"ם רק במראה הנבואה, עצם פירסומהּ בתורה, מלמד אותנו אודות אברהם אבי האומה, שקרא "בשם ה' אל עולם", ונקרא איש החסד בזכות מעלותיו הרבות, בעיקר בהכנסת אורחים ובדאגה לנזקקים (וראה רמב"ם הלכות אבל, ריש פי"ד). בדורינו ניתן לומר, כי הכנסת אורחים צריכה להתבטא לא רק בדאגה לעניים ומסכנים, כי אם בקבלת עולים חדשים המתקשים בהסתגלות למציאות חדשה, קירוב רחוקים לחיק היהדות, ופתיחת הלב לכל מי שנצרך לכך.
תשס"ט
