כשמדמיינים כאבים

הפרעת דְּחָק, היא הפרעה פסיכיאטרית מתחום הפרעות הקשורות לדחק ולטראומה. היא עלולה להיווצר בעקבות היחשפות לאירוע או לסדרה של אירועים טראומטיים הכרוכים בסיכון ממשי לאדם או לסובבים אותו.

בפרשתנו יעקב אבינו חושש מהמפגש עם עשו, "וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד וַיֵּצֶר לוֹ" (בראשית ל"ב, ח'). זהו המפגש הראשון לאחר אירוע גניבת הברכה לבכורה, שם חשפה בפנינו התורה את כוונותיו של עשו, "…וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי" (שם, כ"ז, מ"א). הנצי"ב בפירושו "העמק דבר", קושר את שני הפעלים שבכתוב זה לזה, "ויירא יעקב מאוד" – נפל פחד בלבבו, "ויצר לו" – היה צר לו על זה שנפל פחד בלבבו". יעקב חרד מהמפגש עם עשו והוא מכין עצמו לדורון, נתינת מתנה, תפילה, ומלחמה בעשו ובחייליו. פחד, הוא רגש אינסטינקטיבי בריא, שמקורו באותם כישורים מוקדמים המסייעים לנו לזהות סכנה ולהגיב אליה.

מחלה פסיכוסומטית היא מחלה גופנית המושפעת ולעיתים אף נובעת מגורמים נפשיים. פסיכוסומטיה מבוססת על ההנחה כי קיימת השפעת גומלין בין הגוף לנפש.

בלילה, בעודו ירא מפני המפגש הטעון, יעקב עוזב את משפחתו על גדת נחל יבוק, חוזר על עקביו, חוצה את הנחל ופוגש איש, "וַיִּוָתֵר יַעֲקֹב לְבַדו, וַיֵָאבֵק אִּיש עִּמוֹ עַד עֲלוֹת הַשָחַר, וַיַרְא כִּי לא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַע בְכַף יְרֵכוֹ, וַתֵקַע כַף יֶרְֶך יַעֲקֹב בְהֵאבְקוֹ עִּמו" (שם, כ"ב, כ"ב-כ"ו). המפרשים נחלקו אם יעקב נאבק במלאך או בדמות בשר ודם, ואם המאבק התרחש במציאות – או שמא היה זה אך חלום. עמדת הרמב"ם: "…באומרו 'ויאבק איש עמו', שהיתה בצורת התגלות, מכיוון שהתברר לבסוף שהוא מלאך … המאבק הזה והפנייה-בדיבור כולם במראה הנבואה" (מורה נבוכים ב', מ"ב). הרמב"ן חולק וכותב, "ולא ידעתי למה היה 'צולע על ירכו' בהקיץ" (בראשית, י"ח, א'). האברבנאל מתרץ את שאלת הצליעה, "ואני משיב על זה שהאיברים הגשמיים נשפעים מכוחות הנפשיים … וכן היה לדעת הרב (הרמב"ם) עניין יעקב, שהרגיש אותו ההתפעלות חזק בנבואתו, ומפני זה בהקיצו משנתו נמצא צולע על ירכו לפי שאיבריו התפעלו מדמיונו" (פירוש על מורה נבוכים). כלומר, יעקב חש כאבים פיזיים, אך היו אלו כאבים של תגובה פסיכוסומטית. יעקב צריך להתמודד כעת לא רק עם עשו האמיתי, אלא גם עם עשו שחי בסיוטים שלו, כלומר, עם הפחדים של עצמו. יעקב מלווה בפחד קמאי מפני אחיו עשו, בנוסף על החשש מפני המאבק הפיזי שיעקב שומע שעשיו הולך לקראתו, "וארבע מאות איש עמו".

הקו המפריד שהיה קיים בעבר בין תחלואה נפשית לגופנית היטשטש באופן ניכר. למחלות פסיכיאטריות רבות אותרו סמנים גופניים. לעומת זאת, למחלות גופניות יש לא פעם תסמינים נפשיים.

הפוסקים דנו באדם שאינו חולה כרגע אך עבר אירוע טראומתי שעשוי להביאו לידי חולי נפשי כדוגמת פוסט-טראומה באם לא יטופל. בגמרא נאמר "מי שנשכו כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו, ור' מתיא בן חרש מתיר" (יומא פ"ג ע"א). הפוסקים מסיקים מדברי הגמרא שם בהמשך "דנכית ליה מיית" שמדובר בסכנה שישתטה האדם כתוצאה מן הנשיכה ולא מוות ממשי. משמע, שחשש שמא תיטרף דעתו של הנשוך דוחה איסור תורה (פרי הארץ ח"ג יו"ד סי"ב, ט"ז יו"ד סו"ס פ"ד בשם רש"ל מתשובת ר"י, חת"ס יו"ד ע"ו).

כך גם משמע מסוגיית הגמרא "ראה שננעלה דלת בפני תינוק – שוברה ומוציאו, והזריז הרי זה משובח ואין צריך ליטול רשות מבית דין – ואף על גב דקא מיכוין למיתבר בשיפי" (יומא, פ"ד, ע"ב). וביאר שם רש"י "ננעלה דלת – והתינוק נבעת". מההקשר בגמרא לפני כן מוכח שמדובר בפיקוח נפש, ונמצא שמצבו הנפשי של ילד בחדר סגור הוא בגדר ספק פיקוח נפש, ומחללים עליו את השבת אף באיסור תורה. לאור דברי המשנה ברורה שכתב, "דכל שיש ספק סכנה אם ימתינו למוצ"ש מחללין עליו שבת בדאורייתא" (או"ח, סי' שכ"ח סקי"ד).

הורו הפוסקים שבאדם שחווה טראומה יכול להגיע לחולי נפש ובלא טיפול מיידי סיכוייו עולים שיחלה, יש לטפל בו כפי שנדרש (נשמת אברהם ח"ד עמ' ל"ח). בשו"ת צפנת פענח פסק ע"פ המשנה בשבת "המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני גויים מפני לסטים מפני רוח רעה.." (פ"ב מ"ה וע"פ הרמב"ם בפירושו שם), "דאדם המתיירא בעת מהומה מפני גייס של נכרים ולסטים, מותר לו לעבור על איסורי שבת אע"פ שאין בזה סכנה ממש, אלא שמתיירא הוא מהסכנה בגדר דמיון שמדמה בעצמו שיהיה לו סכנה (סי' ל"ט). בשו"ת שבולי הלקט כתב "הנה פשוט לדידי דלהציל אדם שלא יתהפך מפיקח שולט על עצמו לשוטה גמור שאינו שולט על עצמו הוא פיקוח נפש גמור…" ונימק זאת בכך שגם הפקעתו של אדם מדין פיקח והפיכתו לשוטה הפטור מן המצוות היא בגדר "חילל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" (ח"ד סי' ל"ד). הרב נויבירט כותב  בספרו "במקרים הבאים יש לנהוג בחולה כדין חולה שיש בו סכנה גם קודם שנקבע הדבר על ידי רופא…איבוד הכרה, הלם או חשש הלם… או בשל אסור כבד או פיגוע" (שש"כ, פר' ל"ב, סעי' י"א, אות י"ד).

(וישלח תשפ"ג)