הרב אהרן בקהרב אהרון בק
ר"מ בישיבת ההסדר ראשון לציון
כדרלעומר וקואליציית המלכים אשר לו שלטו בכיפה בתקופתו של אברהם אבינו. האימפריה שבה מלך כדרלעומר היתה פרוסה על כל המרחב המיושב הסמוך לשני הנהרות הגדולים, הפרת והחידקל, תחום שנקרא מסופוטמיה (מיוונית: מסו = תוך, בין; פוטמיה = נהרות. כלומר: בין הנהרות). שלטונו התפשט הרבה מעבר לתחום מושבו, והוא פרס את חסותו גם על איזורי היישוב שעל "דרך המלך", היא הדרך הבין-לאומית הראשית שהובילה בין שני מרכזי האוכלוסיה הגדולים של אותם הימים: מסופוטמיה ומצרים (ואולי עד למצרים הגיעה ידו). בתווך, בין שני המרכזים, עברה הדרך בעבר הירדן המזרחי, מקום מושבם של ארבעת מלכי סדום.
בשלב כלשהו מרדו מלכי סדום בכיבוש האימפריאלי של כדרלעומר (מעין בקשת עצמאות מדינית). כדרלעומר, בתגובה, שלח צבא גדול לאיזור ודיכא את המרידה ביד רמה. למעשה, כבש מחדש את כל האזור שממזרח לירדן. אברהם נכנס לתמונה בעקבות שביית בן-אחיו, והצליח למוטט את הצבא הכדרלעומרי. היה זה מעשה גבורה מיוחד במינו: אברהם, בראש צבא דל ביותר – שלוש מאות ושמונה עשר לוחמים בלבד – השיג נצחון צבאי מרשים: הוא מיגר צבא אימפריאלי שלם! (השווה זאת למלחמות החשמונאים בכובש היווני ולמרד בר כוכבא באימפריה הרומית).
כיצד עשה זאת? הפסוקים מתארים את מהלך הקרב בצורה מתומצתת ביותר: "וישמע אברם כי נשבה אחיו, וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה-עשר ושלוש-מאות, וירדוף עד דן, וייחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם, וירדפם עד חובה אשר משמאל לדמשק". ננסה לשחזר את הטקטיקה בה נקט אברהם.
פעמיים מוזכרות בפסוקים רדיפה: "וירדוף עד דן", "וירדפם עד חובה". משמעותה הפשוטה של רדיפה היא הנסת הצבא של האוייב וזינוב בו בשעה שהוא נסוג לאחור, כמו בפסוק: "רִדפו אחרי אויביכם וזינבתם אותם" (יהושע י, יט). אולם מכפילותן של הרדיפות הנזכרות בפסוקים נראה שמשמעותן של רדיפות אלו שונה בשני המקרים. הרדיפה השניה מיוחסת אל צבא כדרלעומר: "וירדפ-ם", בניגוד לרדיפה הראשונה המובאת באופן סתמי: "וירדוף". מסתבר, אפוא, שרק הרדיפה השניה – משמעותה רדיפה אחרי צבא האוייב הנסוג; ואילו הרדיפה הראשונה, עד דן, מתפרשת במשמעות של הליכה מהירה, מרוצה. כלומר: אברהם רץ מהר והגיע עד לדן.
מסתבר שצבא כדרלעומר חנה בסביבות העיר (או האזור) דן, ואברהם מיהר להגיע לשם. כעת עומדים זה מול זה שני המחנות: צבא האימפריה האדיר של כדרלעומר וקומץ החיילים של אברהם. אברהם מוכרח למצוא דרך להשיג יתרון כלשהו על הצבא הגדול, שכן במלחמת פנים-אל-פנים מול עוצמה גדולה כל כך של האויב אין לו כל סיכוי לעמוד.
הטקטיקה שבה נוקט אברהם היא: "וייחלק עליהם לילה". הוא מחלק את צבאו לקבוצות קטנות, ובחסות החשיכה מקרב את קבוצות החיילים, מכיוונים שונים, אל מחנה כדרלעומר. כך הוא מצליח להטעות את צבא האויב, שבאישון הליל מוצא את עצמו מותקף ממספר כיוונים. גורם ההפתעה והחושך יוצרים תחושה כאילו צבא גדול ניצב מול המחנה המותקף, וכך גוברת הפאניקה בקרב חיילי צבא כדרלעומר. ומייד מתחילה מנוסה אדירה.
תחבולה צבאית זו מוכרת לנו היטב ממספר מקומות בתנ"ך, ובראשם – מלחמתו של גדעון בצבא מדיין. גם גדעון סבל מחוסר-איזון מספרי בכמות החיילים שברשותו: שלוש מאות איש מול "מדין ועמלק וכל בני קדם, נופלים בעמק כארבה לרוב, ולגמליהם אין מספר, כחול שעל שפת הים לרוב" (שופטים ז, יב). והוא נוקט בטקטיקה מלחמתית דומה: הוא מפצל את הכוח לשלושה ראשים, ובאמצע הלילה הוא מפתיע את צבא האוייב בקולות שופר ובלפידים. ההפתעה והחרדה שאוחזים בצבא מדיין הופכים עד מהרה להמולה ולמנוסה גדולה.
התרגיל שבו נקט אברהם הצליח: צבא כדרלעומר נסוג מפחד ומבהלה, ואברהם מנצל את היתרון לרדוף אחרי האויב הנסוג "עד חובה אשר משמאל (=מצפון) לדמשק".
כך מצליח אברהם להניס את צבא האימפריה של כדרלעומר, על אף מיעוט הלוחמים שאיתו.
"אז רוב ניסים הפלאת בלילה, בראש אשמורות זה הלילה, גר צדק נצחתו כנחלק לו לילה – ויהי בחצי הלילה" (קרובה לפסח של הפייטן יניי, מובאת בסוף ההגדה של פסח).
על הנסיון ועל הרעב
ניסיון קשה נתנסה אברהם אבינו עם בורו לארץ. לאחר הניתוק המכאיב מארצו וממולדתו ומבית אביו, ומסעות קשים שנסע בדרך לארץ ישראל, הגיע לארץ שהובטחה לו. ההבטחה אושררה מחדש, ונאמר לו כי ארץ זו תהיה לזרעו. אברהם אבינו לא הסתפק באופק הרחב שהבטחה זו בפתחה בפניו אלא עבר בארץ עד מקום שכם עד אלון מורה, ובך קנה ארץ זו בקניין חזקה. לא זו בלבד, אלא שהארץ המיוחדת והנפלאה לא נתחמה בתודעתו רק כזכות כי אם כבסיס לקריאה הגדולה בשם ד'. אברהם אבינו בנה מזבח וקרא בשם ד', ובכך ביטא את המשמעות העמוקה של ההתיישבות בארץ.
והנה, המציאות לא האירה לו פנים. ריבונו של עולם הביא רעב על הארץ והמגורים בארץ היו בלתי אפשריים. אמנם רמב"ן טען כי הירידה למצרים לא הייתה הכרחית "…ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש בא-להים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי הא-להים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא". לדבריו, איבד אברהם אבינו בשל כך את הזכות בירושת הארץ לעצמו, ורק בניו שישובו מגלות מצרים לאחר מאות שנים יממשו את ההבטחה האלוקית. ברם, ראשונים רבים נחלקו עליו, ולא ראו בירידתו מעשה חטא, כי אם חלק מהניסיונות הקשים – האם ימחה אברהם אבינו כלפי שמייא, או שיקבל עליו את הדין, ויעבוד את בוראו במצרים עד הגיע זמן השיבה לארץ ישראל. מדברי המשנה במסכת אבות האומרת כי אברהם אבינו עמד בכל הניסיונות כולם, אנו למדים כי אף בניסיון זה עמד אברהם אבינו, ואז זכה לצאת מפרעה מלך מצרים ברכוש גדול.
מעשה אבות סימן לבנים – אף אנו עוברים מאורעות הדומים במקצת לאברהם אבינו. אף אנו זכינו בארץ ישראל מחדש, ולא זו בלבד אלא שזיכנו ריבונו של עולם במלחמת ששת הימים לשוב אל לב ארץ ישראל, ואל הגרעין היסודי: ירושלים, חברון, שכם, בית אל ושאר נחלות במרכזה של ארץ ישראל. אף אנו פוגשים ניסיון קשה של אי יכולת לממש את הבטחת הארץ כולה: מדינת ישראל החריבה את גוש קטיף ויישובים בצפון השומרון, נכרים רבים גרים במקומות שהם ערי הקודש שלנו – שכם, חברון ומקומות נוספים, ואין אנו מוצאים בארצנו שלום וביטחון כי אם צורך מתמיד להילחם על חיינו ועל קיומנו. סיבות רבות יש למציאות זו – חלקן נובעות מטעויות שכלל ישראל עשה, אך חלק מהן הוא בוודאי ניסיון. ניסיון בו מתנסים מאמיני ד' והבוטחים בו, שאינם מבינים מה זאת עשה אלוקים לנו, ומדוע אין אנו זוכים להתנחל בכל מרחבי ארץ ישראל, ואף מוצאים עצמנו מגורשים, ולא זו בלבד אלא שחלק מאתנו עדיין משלם מחיר יקר ולא מצא מנוח לכף רגלו.
אברהם אבינו מלמד אותנו שיעור גדול באמונה. העובדה שגלה מארצו לא הרחיקה בינו לבין ריבונו של עולם, ומנגד – לא עמעמה ולו במעט את הקשר ואת הדבקות בארץ ישראל שהייתה לו. בהיותו במצרים מילא שליחות אחרת, וסלל את הדרך לבניו. אף אנו ממלאים שליחויות שונות באומה בשעה שאין אנו יכולים לבוא בשערי ארץ ישראל כולה. אין שליחויות אלה ממעיטות במאומה את דביקותנו בארץ ואת ההכרה העמוקה בזיקתנו לכל ארץ ישראל. בשעה שנגזר עלינו לפעול במקומות אחרים אנו עושים זאת מתוך אמונה עמוקה ועמידה בניסיון הקשה בו אנו נדרשים לעמוד, וממשיכים לצפות ליום בו נוכל לממש הן את שליחויותינו הרבות והן את ישיבתנו בארץ במלוא רוחבה.
