יש משהו כמעט בלתי נתפס במפגש בין שתי תמונות ישראליות מאותו שבוע:
בתמונה אחת, יהודים יוצאי אתיופיה עומדים בירושלים, עטופים בלבן, ומציינים את חג הסיגד. בתמונה השנייה, ישראלים בודקים אם הסבתא נולדה בפולין, אם הסבא החזיק אזרחות רומנית, ואם אפשר להשיג לילדים דרכון אירופי.
אלה התפללו דורות כדי להגיע לכאן. אלה רוצים לדעת איך יוכלו לצאת מכאן.
קל מאוד לכתוב טור נזעם על אובדן הציונות. קל עוד יותר לקרוא "יורד" לכל מי שמברר אפשרות לעזוב. אלא שהמציאות, כדרכה, מסרבת להיכנס לסיסמה.
לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2025 הוגדרו כ-69,500 ישראלים כמהגרים יוצאים, לעומת כ-18,800 שחזרו. המספרים ארעיים, אבל המגמה מטרידה.
ובמחקר שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה בנובמבר 2025, כרבע מהיהודים וכשליש מהערבים בישראל אמרו שהם שוקלים לעבור לחו"ל, זמנית או לצמיתות. לא כולם מתכוונים לעזוב, ובוודאי שלא כל מי שמוציא דרכון נוסף אורז מזוודה.
כדאי לשים לב גם למילה שחוזרת בשיחות האלה: "ביטוח".
לא בהכרח בית חדש, לא בהכרח מולדת חלופית. ביטוח. דרכון שני נתפס אצל חלק מהמשפחות כמו מטף כיבוי במסדרון:
מקווים שלעולם לא ישתמשו בו, אבל מתקשים להירדם בלעדיו. כשהאזרחות של מדינה אחרת הופכת בעיני אזרחיה של ישראל לאמצעי הרגעה, זו כבר לא רק שאלה של פקיד דרכונים. זו שאלה של ביטחון ושייכות.
אבל הנה הנתון שצריך לעצור מולו: תשעים אחוז מהיהודים שנשאלו אמרו שחשוב להם לחיות בישראל. כלומר, יש אנשים שחושבים על עזיבה דווקא כשהלב שלהם עדיין כאן.
זה לא בהכרח משבר של אהבת הארץ. אולי זה משבר של האמון ביכולת לחיות בה.
וכאן הסיגד מציע לנו שיעור הרבה יותר עמוק ממה שנהוג לספר בטקסי בתי הספר. החג לא עסק רק בגעגועים לירושלים. במרכזו עמדה גם ברית.
יהודי אתיופיה לא רק שאלו מתי יזכו להגיע לארץ, אלא איזה עם עליהם להיות כדי להיות ראויים לה.
אחרי יום הכיפורים הפרטי מגיע, כעבור חמישים יום, חשבון נפש ציבורי. לא רק "במה חטאתי", אלא "מה התקלקל בינינו".
אולי זו השאלה שנוח לנו לדלג עליה כשאנחנו מזדעזעים מתופעת הירידה.
כי קל לדרוש מאנשים להישאר מתוך נאמנות. קשה יותר לבנות מדינה שהם יוכלו להישאר בה בלי לחשוש לעתיד ילדיהם. המחקר מצא שיוקר המחיה והדאגה לעתיד הילדים הם מגורמי הדחיפה המרכזיים. אפשר להתווכח עם ההחלטה לעזוב. אי אפשר לפטור את הדאגה שמאחוריה כבגידה.
וגם את סיפור העלייה מאתיופיה אסור להפוך לכרזה נוחה. רבים מהעולים שילמו מחיר כבד בדרך לכאן, ואחר כך נאלצו להתמודד כאן עם גזענות, הדרה ואכזבות. אהבתם לציון איננה פוטרת אותנו מהשאלה איך קיבלנו אותם. היא מחייבת אותנו יותר.
ומנגד, גם מי ששוקל לעזוב חייב לשאול את עצמו שאלה לא נוחה: האם אני מחפש מקום טוב יותר לילדים, או מוותר מהר מדי על האפשרות להפוך את המקום הזה לטוב יותר?
והאמת שאין תשובה אחת לכל משפחה.
יש מחיר להישארות, ולעיתים יש מחיר מוסרי וחברתי גם להליכה. ציונות איננה צו להתעלם מן המציאות, אבל גם איננה רק שם יפה לזיכרונות של סבא.
ואם נחשוב על העניין נגלה כאן אירוניה כואבת:
דור אחד נשא את ירושלים בתפילה מפני שלא הייתה לו דרך להגיע אליה. דור אחר מחזיק דרכון ישראלי, ולעיתים מחפש דרכון נוסף מפני שאיננו בטוח מה יהיה כאן מחר.
אבל אולי הניגוד האמיתי איננו בין מי שבא למי שהולך. הוא בין תפיסת המולדת כיעד שמגיעים אליו פעם אחת, לבין תפיסתה כברית שצריך לחדש בכל יום.
הסיגד אינו דורש מאיתנו להחרים דרכונים זרים, וגם לא למחוא כפיים לכל עזיבה. הוא דורש מאיתנו דבר תובעני בהרבה: להפסיק להסתפק בשאלה מי נשאר נאמן למדינה, ולהתחיל לשאול עד כמה המדינה נשארת נאמנה לאנשים שבנו אותה, משרתים בה ומגדלים בה ילדים.
ותמיד אני נזכר בסיפור של סבא שלי עליו השלום, הרב אליהו גלייכמן, רב קהילת בויור בהונגריה שענה לאלו שניסו לשכנע אותו לברוח לארצות הברית:
"אינני עוזב גולה אחת בשביל לעבור לגולה אחרת".
כי אפשר להגיע לירושלים ועדיין לא לסיים את הדרך אליה.
