גוטמן קותי (יועץ מס וכותב בשביל הנשמה, kutigu@gmail.com)כבר עשרים שנה שאני נשואה לו, ועדיין המראה שלו מטיל עליי מורא. משתק אותי. כשהאיש ההוא הביא אותי מחו"ל, עוד לפני שנשקתי את אדמת הארץ, ראיתי איש מלא הוד. א-לוהים נגע בו.
אמרו שאני המיועדת לו. קיבלתי פיק ברכיים ונאלמתי. הוא הביא אותי לבית של אמא שלו, אהב אותי בדרכו, ושתק.
האיש שלי שתק. ואני, עולה חדשה, לבד בארץ, בלי שפה ובלי מי לדבר איתו. עד שהשתחררתי מהאלם, וכבר הייתי מוכנה לשבת ולדבר, הוא שתק.
גם עם חמי הוא לא דיבר. חשבתי שהוא כועס על אביו שמיהר לשאת את קטורה אחרי מות אמו. אבל אז מישהו לחש לי שהיה משהו קדום שחצץ ביניהם. שהיה רגע שבו היה כפסע מלהיות קורבן עולה.
הבנתי שא-לוהים נגע בו. באמת.
מאז אני תוהה, איך מדבר כזה חוזרים להיות אותו אדם? ומי שלא היה שם, האם יוכל להבין? בחוץ הוא מדבר. הוא מפתח מיזמי בניה, סוחר, מתבסס כלכלית. הוא לא פראייר, יודע להתווכח עם יריביו.
אבל בבית פנימה הוא שותק.
כבר עשרים שנה. מה הפלא שאין לנו ילדים? אישה לא יכולה להיבנות משתיקה.
הוא עומד ומתפלל, פניו לקרן זווית הבית, פונה אל המקום ההוא, שבו נגע בו הא-ל. ואני לא יכולה לשאת את האור הגדול הזה, ואני פונה לכיוון השני.
מתי הוא ידבר איתי?
סוף סוף אני הרה. משהו מוזר מתרחש בבטני. ליד הישיבה משהו בתוכי נמשך אל האור, מבקש שתורתו תהיה אומנותו. וכשאני עוברת ליד השדות, ליד שטחי הכינוס, משהו אחר מתעורר בי, ארצי, לוחם, מבקש לפרוץ החוצה.
איזה ילד אני נושאת בתוכי? איך ביצור אחד מתרוצצים שני עולמות מנוגדים?
אני חושבת על האיש שלי, על מה שעבר עליו ועל השתיקה שהביא איתו הביתה. על מי שחזרו מן המלחמה, מהמחנות. ילדים שירשו פחדים שלא חוו, זיכרונות שלא היו שלהם, ושתיקות שלא ידעו לפענח.
אומרים לי שיש לי שניים בבטן. שניהם שלי, בני אותו אב, וכבר נאבקים זה בזה. האחד נמשך אל הרוחניות, השני אל השדה. זה מבקש שמיים, וזה נאחז באדמה.
האם נגזר עליהם להיאבק לעולם? האם לא יוכלו לחיות באותה ארץ, תחת אותם שמיים? והאיש שלי. הוא עדיין עומד בפינתו ומתפלל.
אני רוצה לשאול אותו. על עברו, על עתיד ילדינו, על כל מה שמתרוצץ בתוכי. אבל הוא שותק.
