בדורותיו

לפני כמה שבועות נכנסתי לפיצוציה המקומית לקנות כמה מצרכים. בעל המקום, אדם חביב כבן שישים פלוס עם בטחון עצמי מופרז ומצב רוח טוב למדי, פנה אלי בשאלה: "תגידי, גברת, אפשר להגיד לך משהו?".

איך שהוא, תמיד כששואלים אותי אם אפשר לומר לי משהו, אני נלחצת, זה נשמע לי מבשר רעות.

"כן, בטח", עניתי בנונשלאנטיות ובזרימה של סלמון כנוע מחוץ לבריכתו.

"אני חייב להגיד לך שאת נראית ממש טוב… לגילך".

חייכתי ועניתי לו: "היית חייב להכניס את ה'לגילך' הזה, אה? אני לא יודעת אם זה מחמיא או מעליב".

הוא הוציא את הסיגריה שהייתה מחוצה בין שיניו, יצא מאחורי הדלפק וענה לי ברצינות תהומית: "תראי, מיידלע, אם אני שם לידך את גל גדות, וונדרוומן… אז את כבר פחות בולטת לידה, אבל יחסית לגיל שלך את בסדר גמור פלוס".

לא התווכחתי אתו, אמרתי לו תודה על הכנות ולקחתי את המצרכים.

נח היה איש צדיק ותמים… בדורותיו.

מה הכוונה? שאם הייתם שמים לידו את אברהם אבינו (סופרמן של סיפורי המקרא) – הוא היה מצטייר כקצת פחות צדיק, אבל יחסית לדור החוטאים שהוא חי בתוכם – שם הוא היה נחשב צדיק תמים.

הפרשנות הזאת בתחילה הצטיירה לי כפחות מחמיאה, בדיוק כמו ה"מחמאה" בפיצוציה.

אבל אז חשבתי על עוד דוגמא ששינתה את דעתי.

תלמיד שסובל מהפרעות קשב וחרדת בחינות שהוציא 70 במבחן במתמטיקה, נחשב עילוי, יחסית לשכמותו. אבל אם משווים אותו לבני כיתתו הרגילים אז הוא נתפס כפחות מוכשר.

אנחנו רגילים להיות מאד שיפוטיים כלפי עצמנו, וגם כלפי אחרים. קיים בנו רצון פנטזיונרי להיות מושלמים באופן אוניברסלי, אבל השאיפה הזאת מוטעית וגורמת לתסכולים מיותרים וחוסר נחת רוח.

הגישה הנכונה יותר היא להתייחס בהתאם למעגלים אליהם אנו משויכים. האמת היא לא גלובלית, היא תלוית זמן, מקום, סיטואציה וכו'.

ועוד דבר נוסף. נח הצליח לשמור על תמימותו וערכיו אל מול בני דורו, כאשר ניסה להניאם ממעשיהם ולהזהירם.

בן אדם אחד אל מול דור שלם. כמה כח וכמה נחישות היו דרושים לו עבור זה.

ואז, לאחר המבול, בבואו להתחיל מחדש וליצור יש מאין – כאן הוא נכשל, הוא נופל ומתמכר לטיפה המרה, משתכר ומאבד את יכולתו לשלוט במצב.

נשאלת השאלה – איך אדם עם יכולות כמו שלו, שנלחם כנגד דור שלם, לא מצליח כאשר הוא לבדו, כאשר הוא לא צריך להלחם אבל כן לבנות ולשקם?

התשובה היא פשוטה אך עצובה ואנושית.

הרבה פעמים כשאנו עושים דברים עבור אחרים אנחנו מלאי תעוזה ותשוקה, וכאשר אנו צריכים לעזור לעצמנו אנחנו נחלשים.

יכולת הנתינה שלנו לאחר ברורה לנו יותר מהצורך הקיומי כמעט לתת לנו, לעצמנו.

הכי קשה לאנשים לעזור לעצמם, להציל את עצמם מהמבול הנפשי שלעיתים הם שוקעים בו.

לפעמים לשם זה אנו זקוקים ל"נח" משלנו, שיבוא, יעודד ויזהיר אותנו, שיחבק וינסה לשכנע אותנו לעלות ולהיכנס לתיבה המוגנת והיציבה שהוא מציע לנו.   (נח תש"פ)