איזקסון מירון ח. (סופר ומשורר)הסופר אחד העם (אשר גינצבורג) חתום על כמה מהמאמרים המשמעותייים ביותר בתקופת ההתגבשות של הציונות "החדשה". הוא נולד ב – 1856 באוקריאנה ונפטר ב-1927 בתל-אביב. הוא נחשב למנסח בולט של "הציונות הרוחנית", אשר הדגישה ערכים שונים "מהציונות המעשית" של הרצל. האמין ש"תכליתה של ארץ ישראל אינה פתרון חומרי-כלכלי ליהודים, אלא מענה למצוקתו הרוחנית והתרבותית של העם". מעניין לציין שיחסיו עם המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק היו עמוקים ביותר, כאשר ביאליק ראה בו, מורה דרך. עם הזמן מעמדו של ביאליק היה משמעותי מאוד כשלעצמו, אך הוא המשיך לבטא כבוד לאחד העם. היחסים בין הרצל לאחד העם היו כמובן מורכבים יותר, שהרי הרצל ביקש להתרכז ולפעול בנמרצות בכל מה שקשור להקמה בפועל של בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
פרשת "תולדות" מצמיחה בעבורנו את הכינוי "אחד העם". בשיחה קשה בין מלך פלישתים לבין אברהם אבינו, אומר הראשון: "ויאמר אבימלך מה זאת עשית לנו, כמעט שכב אחד העם את אשתך והבאת עלינו אשם" (בראשית, פרק כ"ו, פסוק י') . רש"י במקום מפרש "אחד העם- המיוחד בעם, זה המלך". הכיוון של רש"י הוא אפוא לגבי ייחודו של "האחד" הזה. לעומת זאת נדמה שאצל אשר גינצבורג הבחירה במונח אחד העם מבקשת לדבר בשם העם באשר הוא, ולהיות פה לכל האנשים החשים כשותפים לאותו עם. נדמה שהוא ביקש לבטא בכך צניעות ופשטות, ולא להציג את עצמו כמורם מעם. ייתכן שאף ביטא בכך את חששו מהתגובות לתוכנם של מאמריו.
מקום נוסף שבו מופיע ביטוי זה הוא ספר שמואל א, פרק כ"ו. דוד פונה לאבנר ובין השאר אומר לו: "….ולמה לא שמרת אל אדוניך המלך כי בא אחד העם להשחית את המלך אדוניך". כאן נדמה שהמשמעות דומה לימינו, דהיינו, איש פשוט היה מסוגל להגיע למלך שאול ולפגוע בו, ואתה אבנר לא הקפדת כראוי על שלומו ובטחונו. כידוע, האדם שהתקדם אל שאול והקפיד שלא לפגוע בו הוא דוד עצמו.
גם בזמננו אנו משתמשים בביטויים שונים הכוללים את המילה "עם". למשל נבחרי העם: כאן תישאל השאלה שעוררנו בתחילת דברינו. האם אנו מכוונים את דברינו יותר לאלה "הנבחרים" במובן של מעלה וכשרונות מסויימים, או יותר לכיוון של היותם נבחרים בפועל על ידי העם, וממילא אחריותם רבה כלפי בוחריהם. כאן במידה רבה אנו שבים לדיוננו הקצר במושג אחד העם. לדעתי אין צורך להכריע האם ביטוי זה מתיחס יותר למובחר שבעם (אפילו המלך) , או דווקא לכל אחד ואחת בעם. דווקא המורכבות הזאת מחייבת את נבחרינו לזהירות יתרה. גם זה שנבחר להיות "אחד העם" במובן של מעלה גבוהה, ואולי במיוחד דווקא הוא, חייב להמשיך ולראות את עצמו כעוד "אחד" מהעם כולו, ורק כך יש סיכוי סביר להצלחתו.
בפרשת "תולדות" אבימלך (המלך) אכן "תופס" את עצמו ונזהר בכבודו של אברהם. "ויצו אבימלך את כל העם לאמור, הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת". אחרי פסוקים אחדים הוא פונה שוב אל יצחק והפעם דבריו קשים: "….לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד". יש מבינים זאת רק כציון עובדה: אתה עולה עלינו בהרבה. ויש מבינים זאת כהערה קשה יותר: העוצמה שלך למעשה נלקחה מעימנו. רק בהמשך הדברים אבימלך ועוזריו מגיעים ליצחק ומודים: "….ראו ראינו כי היה השם עמך…..ונכרתה ברית עמך….". אכן דברים כנים, גם אם אינם קלים לאמירה, מי שזוכה להיות "ברוך השם" כיצחק, זוכה גם להכרה מצד מלך הגויים.
