ולישרי לב שמחה

אחת התופעות המציקות ביותר הנגלות לעין הלומד את ספר בראשית היא הלשון הכפולה, כביכול, שבה מדברים רבות מדמויותיו. מצד אחד, הספר מכונה בפי חז"ל "ספר הישר", כנגד אבות האומה שנקראו ישרים. וכך דרשו חז"ל את ברכת בלעם: "תמת נפשי מות ישרים", מאן נינהו? אברהם, יצחק ויעקב. מכוחם של אבות, נקראו אף בניהם, בני ישראל, בשם "ישורון", והן "ישראל" הן "ישרון" מרמזים על מידת הישרות שצריכה לעמוד כנגדנו תמיד.
בהקשר זה, מפורסמים דברי הנצי"ב בהקדמתו ל"העמק דבר": "ויש להבין הטעם, למה קרא בלעם את אבותינו בשם 'ישרים' בייחוד, ולא 'צדיקים' או 'חסידים' וכדומה, וגם למה מכונה זה הספר בייחוד בכינוי ישרים? דשבח ישר הוא נאמר להצדיק דין הקב"ה בחורבן בית שני, שהיה דור עיקש ופתלתל, ופירשנו שהיו צדיקים, וחסידים, ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן מפני שנאת חינם שבלבם זה את זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה ולכל הרעות שבעולם עד שחרב הבית. ועל זה היה צידוק הדין. שהקב"ה ישר הוא, ואינו סובל צדיקים כאלו אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם ולא בעקמימות, אף על גב שהוא לשם שמים….וזה היה שבח האבות, שמלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו ישרים, היינו שהתנהגו עם אומות העולם אפילו עובדי אלילים מכוערים, מכל מקום היו עמם באהבה וחשו לטובתם באשר היא קיום הבריאה".
ועם זאת, ספר בראשית רצוף כולו מעשי רצח וגנבה, הטעייה ורמייה, דוגמת זו שבפרשתנו, בה מעיד הכתוב (לד, יג) שבני יעקב דיברו "את שכם ואת חמור אביו במרמה".
אונקלוס, ורש"י בעקבותיו, דרשו לשון זו לשבח, ופירשו לשון "מרמה" זו כשם נרדף ל"חכמה". בדרך זו, ובעקבות חז"ל, פירש רש"י, "סנגורם של ישראל" גם את לשונו של יעקב בעת נטילת הברכות מעשו אחיו: "אנכי, עשו בכורך. אנכי – המביא לך, ועשו הוא בכורך…". וכך גם בהמשך, בתיאור דברי יצחק לעשו: "בא אחיך במרמה ויקח ברכתך", שאונקלוס ורש"י תרגמוהו-פירשוהו: "במרמה – בחכמה".
אכן, חלק ממדרשי חז"ל ומהפרשנים, פירשו לשון זו כפשוטה, לשון רמייה בהקשרה השלילי. עיון בעשרות מופעיה של לשון זו במקרא, מלמד שרובן ככולן מתפרשות על צד השלילה (ראו למשל את הפסוק המפורסם מתהלים כד, ד: "אשר לא נשא לשווא נפשי, ולא נשבע למרמה").
גם יעקב אבינו מופיע לפנינו בתחילה כ"איש תם, יושב אוהלים" והרי מידתו היא: "תתן אמת ליעקב". ועם זאת, שמו 'יעקב' מרמז על לשון "עקבה ורמייה". הוא נוטל את הבכורה מעשו, מתייצב לפני אביו כשידיו עטויות עורות גדיי עזים, ומכריז בקול: "אנכי עשו בכורך, עשיתי כאשר דברת אלי, קום נא שבה ואכלה מצידי" (כז, יט). חכמים נתנו טעם בכל אחד ממעשים אלה, אך פשט הכתובים מדבר בלשון קשה יותר. כך, בהמשך, אומר הכתוב: "ותגנב רחל את התרפים אשר לאביה" (עד כדי כך, שקראו אחריה "גַנֶבֶת בת גָנַב"), ומיד בסמוך: "ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא" (לא, יט-כ). גם בני יעקב, מרמים את אביהם, ובמידה שמדד הוא לאביו – בגדיי עיזים, מודדים הם לו, משלחים אליו כתונת טבולה בדם שעיר העזים, ומכריזים בקול "טרף טורף יוסף!".
כדרכם, נתנו חז"ל והפרשנים טעם בכל אחד מהמקומות, ולימדו זכות על אבות האומה. ועם זאת, ניתן למצוא גם בדבריהם ביקורת, לעתים גלויה (כך במיוחד, בפירוש הרמב"ן על התורה) ולרוב סמויה, על מקצת מעשי האבות. וכבר בדברי הנביא ירמיה (ט,ג) רמוזה ביקורת שנטבעה בשם יעקב: "אִישׁ מֵרֵעֵהוּ הִשָּׁמֵרוּ וְעַל כָּל אָח אַל תִּבְטָחוּ, כִּי כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב, וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ".
בין כך ובין כך, שורר דוד המלך: "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה". ואמרו חז"ל במסכת תענית: צדיקים לאורה, ישרים לשמחה. והוסיף רש"י: "ישרי לב עדיפי מצדיקי".
בעולמנו, הן החינוכי הן החברתי, רבים הם ה'צדיקים', המתהדרים באדרת צדיקות, אך מועטים יותר הם ישרי הלב, שדוברים אמת גם בלבבם, תוכם כברם, פיהם ולבם שווים, וישרים הם גם בדרכי תורה, גם בהליכות עולמים.
אחד היה מו"ר הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת הר עציון שנסתלק השנה לבית עולמו, שניחן לצד סגולותיו הטובות האחרות במידת ישרות הלב, מידה שהחמיר בה מאד כל ימיו.
הדוגמאות לכך רבות מספור ובגלל קוצר היריעה אביא אחת מהן:
באו לפני ר' אהרן זוג חברים קרובים שביקשו כי ישיא את בתם ובכתובה יירשמו גם שמות האמהות ולא רק שמות האבות. "מבחינה הלכתית איני רואה בכך כל בעיה, אבל איני רשאי לעשות דבר מבלי לשאול את פי שולחיי, רבני העיר ירושלים שאני שלוחם בסידור הקידושין". רבני העיר לא מחו בידו, אך ליתר ביטחון החליט ר' אהרן להיוועץ גם בכמה מחבריו הרבנים. "בשום פנים ואופן לא", פסק אחד מהם. "זה בניגוד למסורת ולמנהג". "אין כל בעיה", פסק חברו, ואילו רב שלישי אמר לו: "יש לי בשבילך עצה פשוטה: אל תכתוב את השמות בגוף הכתובה, אך קְרא אותם בקול בעת החופה כאילו היו כתובים בה, או לחילופין כתוב את השמות בגוף הכתובה, אך כאשר אתה מקריא אותה מתחת לחופה דאג להשמיטם". "את העמדה הראשונה והשנייה אני יכול להבין. כל אחת מהן נובעת מגישה הלכתית שונה. אך את העמדה השלישית לא אוכל לקבל בשום פנים ואופן. היעלה על הדעת לההין ולגנוב דעת הבריות ולקרוא בקול מה שאינו כתוב?".
בימים שבהם גובר כוחו של "עלמא דשקרא", במציאות של תדמיות שווא וזגזוגי הבל, ראוי כי נזכור ונזכיר את דבריו הנכוחים של הרמב"ם בהלכות דעות (ב, ו): "אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי, ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו והעניין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב דעת הבריות ואפילו דעת הנכרי… ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון ולב טהור מכל עמל והוות".

(וישלח תשע"ו)