אין לך תמונה עגומה, מכמירת לב ועצובה יותר מזו שאנו קוראים עליה בפרשה, בה אדם בורח מפני אחיו הרודף אחריו להורגו – 'וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי וְאַהַרְגָה אֶת יַעֲקֹב אָחִי', והוא מוצא עצמו נרדף ובודד, כשרק אבן אחת למראשותיו. לבד ללא שום משענת, מקור תמיכה, סעד נפשי, גב כלכלי, משפחתי או ציבורי. מסביב חושך, חוסר אונים חשש מפני העתיד… אבן אחת…חלום אחד ותפילה אחת.
זו לא רק תמונה מהעבר ומסיפורי התנ"ך. זו גם תמונה מהדורות האחרונים, של רבים וטובים שמצאו את עצמם בסיטואציה דומה באופן כזה או אחר, מרוחקים פיזית או נפשית ממקור חיותם, וכל מה שנותר להם בצקלונם זו אבן אחת, חלום, תקווה ותפילה.
אנו קוראים את ספריהם של פדויי השבי שזכו לצאת מהמנהרות ולשוב לארצם ולביתם, ובמובנים רבים סיפוריהם דומים. השהות בשבי נתנה להם פרופרוציות על החיים, על מה חשוב ומה לא, על החלום כמקור של תקווה, ועל התקווה לזכות לא לדברים גדולים, פשוט לזכות ל'לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ'.
אמי ז"ל, הייתה מספרת לנו על המזלג הראשון שקיבלה במעברה כשהגיעה ארצה. לאחר שאיבדה בשואה, לנגד עיניה, את הוריה, אחיה ואחיותיה, לאחר שעברה את כל מדורי הגהנום במחנות השונים, לאחר שעלתה ארצה וגורשה לקפריסין, זכתה להגיע ארצה עם בעלה, אבי ז"ל, ועם ביתם הקטנה, אחותי שנולדה במחנה בקפריסין. הוריי הגיעו ארצה חסרי כל ממש, כשבאמתחתם מזלג משומש, חלום, ותפילה – שיזכו ל'לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ'.
וכך, לאורך כל קורות ימי ישראל נמצא תמונה דומה של יהודים נרדפים ומפוחדים, כשבקושי אבן אחת למראשותם, חלום גדול בליבם, ותפילה על שפתותיהם.
'וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם־יִהְיֶה אֱ-לֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן־לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ'. לכאורה יש כאן מילים מיותרות. היה מספיק לכתוב 'וְנָתַן־לִי לֶחֶם וּבֶגֶד', ואנחנו כבר יודעים לבד שלחם זה בכדי לאכול, ובגד זה בכדי ללבוש. למה התורה צריכה לכתוב לנו שיעקב מבקש 'לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ'?
הסברם של הפרשנים הוא שלא די לברך את האדם שיהיה לו לחם. יש אנשים שיש להם לחם, אך מסיבות רפואיות או אחרות אינם יכולים לאכול ולהנות מטעמו. לכן הבקשה היא לא רק שיהיה לנו לחם, אלא שגם נוכל לאכול ולהנות ממנו.
כנ"ל לגבי הבגדים. ישנם אנשים שארונותיהם מלאים בבגדים יפים, חדשים ומשובחים, אך לצערם הם מאושפזים שנים ארוכות בבתי חולים או במוסדות סיעודיים, לבושים בפיג'מה של בתי חולים. אמנם יש להם בגדים יפים בארון, אך אינם זוכים ללבוש אותם וליהנות מהם. לכן, התפילה היא לא רק שיהיו לנו לחם ובגדים, אלא שנוכל לאכול ולהנות מהלחם, ללבוש ולהנות מהבגדים.
יעקב יוצא מביתו בודד, עם אבן, חלום ותפילה. יחלפו השנים שהם יהיו הרבה עליות ומורדות, תקוות ואכזבות, רגעי ייאוש ושמחות, אולם מה שחשוב זו תמונת הסיום. יעקב יסיים את דרכו מוקף בכל צאצאיו, ובתמונה הנפלאה של – 'וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף רְאֹה פָנֶיךָ לֹא פִלָּלְתִּי וְהִנֵּה הֶרְאָה אֹתִי אֱ-לֹהִים גַּם אֶת זַרְעֶךָ.. הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר הִתְהַלְּכוּ אֲבֹתַי לְפָנָיו אַבְרָהָם וְיִצְחָק הָאֱ-לֹהִים הָרֹעֶה אֹתִי מֵעוֹדִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַמַּלְאָךְ הַגֹּאֵל אֹתִי מִכָּל רָע יְבָרֵךְ אֶת הַנְּעָרִים וְיִקָּרֵא בָהֶם שְׁמִי וְשֵׁם אֲבֹתַי אַבְרָהָם וְיִצְחָק וְיִדְגּוּ לָרֹב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ".
כך בסופו של דבר גם הורינו, לאחר כל התלאות והנסיונות הקשים שעברו, זכו לראות כיצד חלומותים מתגשמים, תפילותיהם מתקבלות, וכיצד מהאבן הזאת שנותרה להם לשים למראשותיהם במחנות, בגטאות ובמנהרות, צמח דור ישרים מפואר ומבורך, נשואי ונושאי חלומותיהם.
'לא לשווא אחי חצבת לבנין חדש, כי מן האבנים האלה ייבנה המקדש'.
[נעמי שמר, שירו של אבא]



