השבת היא שבת הארגון של תנועת "בני עקיבא". בפ"ח השנים שחלפו מיום היווסדה לא קם לה תחליף כתנועה הנושאת את דגל הציונות הדתית, ולא קמו לה מתחרים בתוך כלל תנועות הנוער הציוניות. העבר מאחוריה, היא צופה אל הבאות, ליחה לא נס, לחייה פורחות, והיא מתחדשת כמו עונות השנה.
אבל לידתה רחוקה הייתה מלהיות סוגה בשושנים. סולתה ושמנה של הציונות הדתית התנגדה להקמתה. אתם מתקשים להאמין? אז היו איתי.
הציבור הדתי מקרב היישוב החדש בארץ ישראל ביקש להעניק לבניו חינוך דתי, ויחד עם זאת השכלה רחבה מתוך השתלבות במפעל הציוני המודרני שהלך ונרקם לנגד עיניו. מכאן קצרה הייתה הדרך להקמתו של בית ספר בעל אופי חדשני, ששפת הלימוד בו תהיה עברית, ואשר ישלב לימודי יהדות עם לימודי חול.
תוצאותיה של מערכת חינוך זו היו מאכזבות. היא כשלה, לא הצליחה לשחזר את "יראת השמים" ואת ערך לימוד התורה שהקנתה המערכת הקודמת של "חדרים" וישיבות. פירות החינוך הדתי בבתי הספר ירדו ברובם לטמיון, ולמעשה אבדו רוב בוגריהם לחיי הדת.
בהיעדר תנועת נוער דתית, וברצונו ליטול חלק במעשה החלוצי, נסחף הנוער הדתי אל תנועות הנוער החילוניות. כישלון החינוך הדתי הותיר אותו ללא יכולת להתמודד עם האתגר הגדול שהציב בפניו האתוס החלוצי החילוני השולט. המחנכים עמדו חסרי אונים בפני הזרם הסוחף.
בשלהי שנת תרפ"ח החל יחיאל אליאש לתכנן הקמת תנועת נוער דתית והגיש הצעה מפורטת לוועד הפועל של 'הפועל המזרחי'. זה השיב בחיוב אבל ביקש להיוועץ במומחי חינוך דתיים, בהם: הרא"ם ליפשיץ, הרב יעקב ברמן, ד"ר ש"י אנגל, הרב שמחה אסף וד"ר ארנסט סימון. לאחר דיונים סוכם על דעת כולם, למעט ד"ר סימון, שאין להקים תנועת נוער דתית מכמה טעמים. הראשון שבהם: "תנועת נוער ביסודה היא מרדנית ביחס לקיים. דתיות ומרד הם שני דברים נוגדים, כי חינוך דתי חייב להיות שמרני ביחס לקיים ולעבר".
אליאש סבר כי ארגון זה דווקא יגביר את הדתיות הדינאמית וגם יגדיל תורה ויאדירה. הוא לא נרתע והחליט להקים את הארגון בכוחות עצמו. בכ"ד באדר א' תרפ"ט כונסו החברים הראשונים, שהיו תלמידי כתה ח' בתלמוד תורה "מזרחי" ותלמידי הסמינר למורים של "המזרחי". בכך קמה תנועת "בני עקיבא" בסניפה הראשון בירושלים.
הקמת תנועת "בני עקיבא" נתקבלה בקרירות על ידי הממסד הציוני דתי, מנהלי החינוך הדתי וציבור ההורים. הסופר מאיר חובב ניסה להבין כיצד קרה שאותו דור הורים שהיה בו העוז למרוד במוסכמות כמה פעמים בחייו, פחד עתה מפני מרד חדש כביכול, של בניו שלו, והסביר זאת בכך שהודאת "המזרחי" בצורך להקים תנועת נוער כחיזוק לחינוך הדתי, כמוה כהסכמה כי משהו איננו כשורה בחינוך הדתי, שעליו הייתה גאוותו. "ובמקום לראות את הדברים כהווייתם ניסו ללחום בתנועת הנוער החדשה. ואכן כשהיא קמה על אף הכול, היא פשוט נרדפה".
הרב נריה סיפר שציבור זה ברובו ראה את חברי בני עקיבא כ"פורקי עול" ותיאר את המלחמה שנוהלה נגד בני עקיבא כמלחמה הנטושה על פני כל החזית. אליאש העיד כי עינם של מנהלי החינוך של "המזרחי" הייתה צרה ב"בני עקיבא", ובכמה מוסדות חינוך אסרו על התלמידים ללכת לתנועה זו. כישלונה של מערכת החינוך של תנועת "המזרחי" לא רק שלא שכנע אותה לעודד את תנועת בני עקיבא כסכר בפני ההיסחפות אל תנועות הנוער החילוניות כי אם, אדרבא, היא ראתה בתנועת הנוער הדתי ביטוי נוסף להיסחפות הנוער הדתי, שהרי יש בה משום אימוץ ערכיהן של תנועות הפועלים, ולפיכך היא נאבקה בה. הנימוק שבו תלו מורי המזרחי את התנגדותם לבני עקיבא היה "שזה ארגון פוליטי עם השקפת עולם". למאבק בין תנועת בני עקיבא לבין מנהלי מוסדות החינוך של תנועת המזרחי נמצא הד במאמר של חבר בני עקיבא בו קבל על המצב הפרדוכסלי בו נעולים בתי הספר של המזרחי בפני השפעת בני עקיבא, בה בשעה שהם פרוצים למעשה להשפעתן של תנועות הנוער החילוניות, והכריז כי "אנו מוכנים למלחמה גלויה אם יכריחונו לכך'".
מאחורי המאבק בבני עקיבא ניצב המאבק האידיאולוגי בין המזרחי לבין הפועל המזרחי. הקמת תנועת בני עקיבא הייתה בעיני המזרחי ביטוי לקרבה הרעיונית של הפועל המזרחי לתנועות הפועלים. בוועידה השישית של הפועל המזרחי שנתכנסה ביום י' בכסלו תרצ"א, כשנה וחצי לאחר הקמתה של תנועת בני עקיבא, הובעה תמיכת מלאה בתנועת הנוער, אל מול התנגדותה של תנועת המזרחי.
ואנחנו מכאן נאחל לתנועת "בני עקיבא", שהיום מתחילה את דרכה בה נינתנו נצר, ש"בלב אמיץ בעזרת ה' עלה תעלו".


