המילה "אבן" חוזרת כחוט השני לאורך פרשת "ויצא". כעשר פעמים היא מופיעה בהקשר של יעקב אבינו ומסמנת תחנות מפתח במסעו. אין זו מקריות לשונית, שכן האבן היא סמל מכונן לאישיותו של יעקב ולאופיו של העם שעתיד לצאת מיעקב.
המסע החל בצאתו של יעקב מבאר שבע לכיוון חרן. בתחנה הראשונה, בבית אל, הוא לוקח את האבן ששם מראשותיו, מעמיד אותה מצבה ויוצק שמן על ראשה. על אבן המצבה אומר המדרש (בראשית רבה סח, יא): "שתים עשרה אבנים נטל… אמר: אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כיוון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים".
כל אבן ייצגה רובד שונה בעם וביקשה להוביל, ויעקב שאף שכל האבנים יתאחו ויהיו לאבן אחת גדולה. בכך לימד אותנו יעקב, שבשעה של פערים אידיאולוגיים אסור לדחות אף אבן, אלא יש לקרב ולגבש את כולן למקשה אחת שבה היסודות השונים משלימים זה את זה.
המוטיב ממשיך ללוות את יעקב לאורך כל הדרך. כשהוא מגיע לחרן, ניצבת מולו אבן אחרת: "וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר". בעוד שכל הרועים נזקקים לשיתוף פעולה כדי להזיזה, יעקב ניגש לבדו וגולל אותה בקלות, "כאדם שמעביר את הפקק מעל פי הצלוחית". גם בסוף הפרשה, ברגע הפרידה הטעון מלבן הארמי, האבן שבה למרכז הבמה: "וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה".
אולם, שיאו של מוטיב זה מתגלה דווקא בסוף ספר בראשית. כשיעקב מברך את יוסף, הוא מעניק לאומה הישראלית כולה תואר מפתיע ומזוקק: "מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל". מדוע בחר יעקב לכנות את עם ישראל בשם "אבן"? הרד"ק בפירושו במקום חושף שני יסודות עמוקים הטמונים בדימוי הזה:
"ולפי שהאבן עצם חזקה וגוף אחד כינה כל ישראל לאבן, או לפי שישראל עיקר בניין העולם קראם אבן על דרך משל".
האבן מסמלת את שני היסודות של קיום עם ישראל: חוזק ואחדות. האבן היא חומר מוצק, דחוס ובלתי מתפשר, אך כוחה האמיתי נובע מכך שהיא "גוף אחד", יחידה שלמה שאינה מתפוררת. זהו ההבדל הדק אך המשמעותי באופן שבחרו יעקב ולבן לסמל את הברית שבניהם. בעוד שאחיו של לבן מלקטים אבנים רבות ויוצרים "גל", ערמה של אבנים בודדות – "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְאֶחָיו [ = של לבן] לִקְטוּ אֲבָנִים וַיִּקְחוּ אֲבָנִים וַיַּעֲשׂוּ גָל …", יעקב מתעקש לקחת אבן אחת ולהרים אותה מצבה – "וַיִּקַּח יַעֲקֹב אָבֶן וַיְרִימֶהָ מַצֵּבָה". תרבויות אחרות יכולות להתקיים כאוסף של יחידים, כ"גל אבנים", אך כוחו של עם ישראל תלוי ביכולתו להפוך לאבן אחת שלמה ומלוכדת.
לצד האחדות, האבן מסמלת את כוח ההישרדות הפלאי. לאורך אלפי שנות היסטוריה, אומות אדירות ואימפריות חובקות עולם שעברו טלטלות קטנות לאין ערוך מאלו של עם ישראל נעלמו מעל בימת ההיסטוריה. ואילו כנסת ישראל נותרה בעינה גם בעטיין של גלויות וחורבן ואפילו תופת השואה הנוראה.
יעקב אבינו הוא דמות המופת של גלות וגאולה, של סבל ותקווה, של מאבקים בלתי פוסקים. המסר העולה מפרשתנו מהדהד בעוצמה בתקופה זו. כאמור, לאבן שתי בחינות; החוזק והיותה מקשה אחת. את החוזק והעמידה האיתנה, כבר הוכחנו בעוז במלחמה שעדיין לא הסתיימה. כעת ניצבת לפתחנו ההזדמנות ההיסטורית לממש גם את הבחינה השנייה שלה, שהיא האחדות, ולבנות יחד אחדות לאומית. רק כך נהיה ראויים לשם "אבן ישראל", גוף אחד שלם ומלוכד שעליו מושתת עתידנו.



