אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])התקשורתית האולטימטיבית שהייתה פותחת כל הרצאת מבוא בקורס תקשורת המונים אמרה כך: התקיימה תחרות ריצה בין רץ אמריקני לרץ רוסי, והאמריקני ניצח. למחרת כותרת העיתון בארצות הברית אמרה: 'התקיימה תחרות ריצה. הרץ האמריקני הגיע ראשון והרץ הרוסי הגיע אחרון. בכותרת העיתון ברוסיה היה כתוב כך: התקיימה תחרות ריצה. הרץ הרוסי הגיע שני והרץ האמריקני הגיע אחד לפני אחרון.
הבעיה שאצלנו זה לא בדיחה. כך בדיוק נראית בעת האחרונה תקשורת ההמונים הישראלית. תגיד לי מי הבוס של העיתון ומה השקפתך הפוליטית- ואני כבר אנסח את הכותרת בהתאם.
לא נעים להגיד, לא נעים לקרוא, אבל זו המציאות- אין תקשורת המונים אמיתית בישראל. אבדה היושרה ונעלמה הבושה.
תקשורת המונים אמיתית, אמורה למלא מספר פונקציות חברתיות ותרבותיות מרכזיות. היא אמורה להיות כפי ההגדרה הידועה 'כלב השמירה של הדמוקרטיה', היא אמורה באמצעות כתביה ומכשיריה הפרוסים ברחבי ארץ לשקף ולתאר את המתרחש, והיא אמורה להיות סוכנת תרבות- להעביר ולתווך תכנים תרבותיים- מוזיקה, ערכים וכדומה.
בין זה לבין המציאות התקשורתית הנוכחית כמעט ואין קשר.
מרבית אמצעי תקשורת ההמונים היום נשלטים בידי גופים ואנשים אינטרסנטים, גורמים שיש להם אינטרסים כלכליים פוליטיים וחברתיים, ושפעמים רבות מנחה אותם השילוש הקדוש של כוח-כסף-כבוד. לכל עיתון יש בוס, ולכל בוס יש אינטרס. סוס ורוכבו בבית העבדים. תפקידה של להקת העיתונאים ושכירי המקלדת הוא בעצם לתאר את המציאות כך שתשרת את רצון הבוס. ללא בושה, ללא אתיקה וגם ללא אסתטיקה יושבים עיתונאים מטעם בהווה, ואולי פוליטיקאים בעתיד, תוקפים את האויב, מחניפים לבוס- וכל קשר בין זה לבין תקשורת אמיתית פשוט לא קיים. אתה רואה את שם העיתון- וכבר יודע בדיוק מה יהיה כתוב בו.
התקשורת הישראלית בהכללה הפכה להיות בלי לגמגם, בלי למצמץ ובלי להתנצל חד צדדית, מניפולטיבית, פוליטית, רדודה, דורסנית, ורדופת רייטינג. עיתונאי במערכת העיתון או האתר יודע בדיוק מה מצופה ממנו לכתוב, מה טעמו של העורך, ומי הבוס שמעל העורך. את כל זה הוא עושה מהמקפצה ואפילו לא מנסה להסתיר את זה.
אם יש איפיון לתקופה הזו- זה חוסר אמון. חוסר אמון במשטרה ובגורמי חוק שונים, חוסר אמון בפוליטיקאים, ואליהם מצטרף בקול תרועה גדולה חוסר אמון מוחלט בתקשורת ההמונים, שמזמן שכחה את תפקידה הקלאסי, והפכה להיות מכשיר וגוף פוליטי, ממומן על ידי בעלי אינטרסים פוליטיים, ובינה לבין האמת פעמים ואין כלום.
אם נוסיף לכך את האוטוסטרדה עליה עוברים במהירות להקות עיתונאים מהתקשורת לפוליטיקה, נקבל סיבה והסבר נוסף לחוסר האמון.
מעטים העיתונאים העושים מלאכתם נאמנה. כף יד אחת תספיק למנותם.
הדבר הטוב שבכל הרע הזה, הוא שכולם יוצאים מהארונות. איש איש וארונו. הנחמה היחידה למראה השפל התקשורתי הזה היא שאולי בהפוך על הפוך דווקא קריסת אמון הציבור בגופי תקשורת ההמונים תצמיח זן חדש של תקשורת הגונה וראויה שתמלא את תפקידה הציבורי. אולי דווקא העובדה שאין יותר 'פרות קדושות', ואי אפשר לטייח יותר את האינטרסים שהפכו להיות שקופים, תגרום לכך שגם התקשורת לא תהנה יותר מחסינות, וכך תיווצר תקשורת המונים נאמנה לאחריותה ולתפקידה, תפקיד שיש לו מקום של כבוד בדמוקרטיה.
(בשלח תשעה)
