אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])חלק מתהליך ההתגבשות של העם היהודי במדבר, עת עושה הוא את ראשית צעדיו כעם, הוא תהליך בניית מערכות השלטון, מינוי שליחי העם ונבחרי הציבור לתפקידיהם השונים, והגדרת הסמכויות ומערכות היחסים בין האנשים, העם, וזרועות השלטון השונות.
כך אנו פוגשים את שכבת הכהנים והלוויים עליהם מוטלות משימות ציבוריות שונות, פיזיות ורוחניות, וכך אנו פוגשים דמויות של מנהיגים עליהם מוטלות משימות שונות של שליחות ציבורית והנהגת העם – משה, אהרון, מרים, ואדריכלי המשכן- בצלאל ואהליהב. כל אלו, לצד נשיאי וראשי השבטים, ייצקו את היסודות עליהם ייבנה העם, ומוסדותיו הציבוריים. על כל אלו תוטל המשימה לרומם את רוח העם, להובילו, להציב בפניו חזון ודרך, להלהיב אותו למעשי התנדבות, לאחדו ולגבשו.
מערכת יחסים בין העם לבין שליחי הציבור שלו חייבת להיות מבוססת על שלושה עקרונות יסוד- אמון, לקיחת אחריות, ותודעת שליחות שעיקרה ההבנה ששליח הציבור עובד אצל ובעבור הציבור ולא חלילה להיפך.
מערכות היחסים הללו בנויות ומונחות על אדני היושר והאמת, ההגינות, השקיפות הציבורית, והנאמנות. בלעדי כל אלו איש את רעהו חיים בלעו.
זה המנדט שניתן למנהיגי הציבור לדורותיהם, ואלו התכונות הנדרשות מהם, כפי שמתארים הפסוקים:
" … וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ-לֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה.. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב..".
על יסוד הערכים והעקרונות הללו, ועם בניית המבנה הציבורי הראשון של העם היהודי- המשכן, מציב משה רבנו רף גבוה של אמינות, דוגמא אישית ושקיפות ציבורית, כדי ליצור לדורות עולם את הסטנדרטים הערכיים ואת המחויבות של שלוחי הציבור כלפי שולחיהם.
משה מכיר את אופיו של העם הזה- לטובה ולרעה. משום כך כדי ליצור את מערכת הערכים הראויה והאמון ההדדי בין העם לשולחיו הוא מוסר לעם דו"ח מפורט עד רמת המסמר בקרש האחרון.
כך היא לשון המדרש, המסבירה את התנהלותו של משה אל מול העם: "..אָמַר דָּוִד, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יִשְׂרָאֵל רוֹגְנִים הֵם…תֵּדַע לְךָ, כְּשֶׁנַּעֲשָׂה בֵית הַמִּקְדָּשׁ, כָּל דָּבָר וְדָבָר נַעֲשָׂה בְּמִסְפָּר וּבְמִשְׁקָל… אָמַר מֹשֶׁה, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיִשְׂרָאֵל רוֹגְנִים הֵם, הֲרֵנִי עוֹשֶׂה לָהֶם חֶשְׁבּוֹן מִכָּל מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן… וְהוּא נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן עַל כָּל דָּבָר וְדָבָר, לַזָּהָב וְלַכֶּסֶף וְלַנְּחֹשֶׁת… וְלָמָּה עָשָׂה חֶשְׁבּוֹן ? הרי הַקָּב"ה מַאֲמִינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא'… אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁשָּׁמַע לֵיצָנֵי הַדּוֹר שֶׁהָיוּ מְשִׂיחִין אַחֲרָיו, ואומר אחד לחברו: ראה צווארו! ראה שוקיו! אוכל משלנו, שותה משלנו…וַחֲבֵרוֹ מְשִׁיבוֹ…'אדם שנתמנה על מלאכת המשכן .. מָה אַתָּה רוֹצֶה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה עָשִׁיר?' כְּשֶׁשָּׁמַע כֵּן, אָמַר חַיֵּיכֶם, מִשֶּׁנִּגְמְרָה מְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם חֶשְׁבּוֹן…".
כך צריכה להיות ולהיראות תחושת ומידת היושרה, הנאמנות והשקיפות של מנהיג הציבור ואפילו יהא זה גדול הנביאים כמשה רבנו מול העם, עליו יהיה לתת להם דין וחשבון על כל שקל ועל כל מסמר.
מאז ומעולם העסיקה את כולם השאלה מהם היחסים הראויים בין העם לשליחי הציבור שלו ולמנהיגיו. כיצד יש לשמור על מערכות איזונים ובלמים במערכת היחסים הרגישה הזו בין הרשויות השונות, כיצד לא לתת לעוולות ולשיכרון כוח להוביל למגלומניה ולדיקטטורה.
הרף המוסרי והערכי אתו מציב משה רבנו גדול המנהיגים כבר בתחילת הדרך, הוא המגדלור שלאורו יש לכוון את המצפון וסולם הערכים, ואת מחוייבותם של שליחי הציבור לשולחיהם.
