מעשה אבות סימן לבנים

הרהורים על הפעלת הכח

יאיר נוה, אלוף מיל.

בפרשת וישלח פוגשים אנו שלשה אירועים מכוננים. הראשון המפגש והמאבק של יעקב עם שרו של עשיו. השני הינו המפגש עם עשיו אחיו . והשלישי הינו סיפור שכם בן חמור דינה ותוצאותיו.
לכאורה מדובר בשלשה סיפורים מקראיים פרטיים שעל כל אחד מהם יש שלל פירושים ומדרשים , אך אם ננסה לחבר ביניהם נמצא שמדובר באירועים שבמהות היאחזותנו בארץ ובקביעת נורמות להתנהגות בה . אירועים אלו הם תמצית ״מעשה אבות סימן לבנים״.
באירוע ההאבקות של יעקב עם המלאך-שרו של עשיו רואים רוב המפרשים לא רק אירוע נבואי כפי שגורס הרמב״ם, אלא אירוע פיסי שמגלם את כל מעמדו של עם ישראל בעתיד. נראה לי כי פירושו של הרש״ר הירש בשילוב עם פירושו של הרשב״ם קולע במיוחד.
מצב היסוד של עם ישראל הינו כי ״בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו והקב״ה מצילנו מידם״, והתפיסה האקסיומטית כי ״עשיו שונא ליעקב״. מצב היסוד של עם ישראל הינו להלחם עם עשיו, אך לא רק עם עשיו כי אם גם עם שרו של עשיו, עם גזירות שונות של אומות שונות , גזירות שמד פיסיות וגזירות שמד רוחניות. במצב יסוד זה על יעקב ועם ישראל להבין כי למרות כל הבריתות והאחוות בסוף, ברגע המבחן ״ויותר יעקב לבדו״. זה קרה ליעקב וזה קרה וקורה לעם ישראל בכל הגלויות, ואף בימים אלו על אדמתנו כבני חורין. מלחמה זו הינה ערכית על הדרך, על התורה והמסורת , ועל הארץ הזאת. פה אסור למצמץ , פה אסור לקרוא לו אדוני בנימוס ופה אסור לנסות להתחמק בתחבולה. פה צריך להאבק עד עלות השחר. לעיתים השחר מידי אחרי הלילה הפרטי של יעקב , ולעיתים השחר רחוק ויגיע רק בגאולה, אך הוא יגיע ועד אז נאבקים ומשתדלים ( כפירוש אונקלוס) ולא סומכים על הנס.
מעימותים אלו יעקב- ישראל נחבל , נפצע וסופג אבידות רבות, אך אבידות אלו הן פגיעה בכף הירך ,הן גורמות לצליעה לקצב התקדמות מואט קמעה אך לא לאובדן הדרך , לא לאובדן התקווה והחזון.
בסוף העימות יעקב מקבל את שמו השני ישראל, כתיאור למנצח המלחמה מול שרו של עשיו ובעיקר כציווי לעתיד.
לקראת הפגישה עם עשיו מתנהג יעקב באופן הפוך לכאורה. הוא קורא לעשיו מספר פעמים אדוני ולכאורה מתרפס ומנסה להתחמק מעימות. האמנם זה יעקב המנצח את שרו של עשיו?
אלא צריך לראות את חכמתו של יעקב. הוא שולח מנחה ארוכה ומלאה בעדרים ובעבדים. מנחה זו מבהירה מי השולח, לא מדובר באח שלכאורה ברח מפניו לחרן, מדובר באדם עשיר רב יכולות ורב השפעה. אדם חזק יכול להרשות לעצמו להיות נינוח ולתת כבוד לאחרים ולהתנהג כאריה שבע ולא כשועל מפוחד.
למרות שיעקב סומך על כוחו ועל הבטחת ה׳ הוא נוקט בגישה מקבילה של דורון ,תפילה ומלחמה. אין הוא רוצה להלחם באחיו. לא לחינם מסביר רש״י ״וירא ויצר״ יעקב יודע שיהיו לו נפגעים , הוא כבר הבין זאת במסר בנקיעת כף ירכו, אך הוא לא פחות חרד מלהרוג במחנהו של עשי , או אפ׳ להרוג את עשיו אחיו.
לכן יעקב נערך נכון עם המחנות מייצר הרתעה מספקת מול עשיו ומכין עצמו למלחמה, באם הרתעה זו לא תספיק. במפגש האחים מתנשקים (וישקהו נקוד עליו) יעקב יודע שזה מצב היסוד מול עשיו. מדובר בחיבוק ונשיקה כתוצאה מהרתעה ולא מאהבה גדולה וכך יהיה גם בעתיד.
בסיפור דינה ואנשי שכם נוטים רוב המפרשים להסכים עם מעשיהם של שמעון ולוי, כי אנשי שכם היו בני מוות בעוון חטיפת דינה ואי הענשת האונס. אם כך מדוע יעקב כועס וטוען ״עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ״? הרי שמעון ולוי השתמשו בתחבולה כפי שלימדם יעקב אביהם? והרי גם פה מדובר על מלחמת רוח ומוסר, ועל רצון להצבת גבולות מול יושבי הארץ ולהבהיר כי אי אפשר לחטוף ולאנוס בבנות ישראל סתם כך.
נראה לי כי יעקב לא באמת התנגד לצורך במבצע תגמול ותגובה על מעשה הנבלה של שכם בן חמור, אלא שמפשט הפסוקים ניתן לראות מה הציק ליעקב. יעקב רוצה להשתקע במקום. הוא קונה את חלקת השדה מול העיר במאה קשיטה. הוא רוצה לגור במקום אך לא עם בני המקום. לאחר חטיפת דינה ואינוסה הדבר נודע ליעקב, קודם משנודע לילדיו ״ויעקב שמע כי טימא את דינה בתו ובניו היו את מקנהו בשדה והחריש יעקב עד באם״.
יעקב שומע על האירוע מספר זאת לבניו והם מתכננים את התחבולה ואת התגובה . יתכן שיעקב תכנן שביום השלישי בהיות אנשי שכם כואבים יצא המבצע לפועל. יתכן שרצה רק בהריגתו של שכם בן חמור ושל אלו שסייעו לו , אך לא במותם של כל בני העיר ובזיזת כל רכושם נשיהם וטפם.
יעקב מבין את מגבלות הכח וברור לו הצורך להמשיך ולחיות במרחב העיר באדמות שקנה ביחסי שכנות גם אם לא בידידות.
מעשיהם של שמעון ולוי לא היה מתואם עם יעקב והם בפזיזותם חרגו מהמנדט ומהגדרת המשימה כפי שהגדיר יעקב אביהם.
לכן מסכם יעקב , אולי התגובה שלכם היתה נכונה כי ״ הכזונה יעשה את אחותנו״, אך התוצאה לא רצויה. התוצאה שאנחנו הבאשנו את שמנו ביושב הארץ, אי אפשר להמשיך ולשבת פה עם מלחמה קבועה עם השכנים. הייתה פה עמידה במשימה אך לא לאור המטרה, ולכן יעקב לוקח את כל ביתו ועמו במצוות ה׳ וממשיך במסע לבית אל.
לסיכום פרשה זו ניתן לומר כי יעקב מלמד אותנו כי לנצח נהיה עם לבדד ישכון, וכי תמיד נידרש להלחם על ערכנו ותפיסתנו הרוחנית ללא פשרות. בשאר המלחמות והמקרים עלינו להפעיל שיקול דעת לפעול בחכמה ובתחבולה ולהבין את מגבלות הכח.
תשע"ד