בשולי הספארי בסרנגטי, שבצפון טנזניה, באזור שבו אדם וחיות בר חולקים אדמה אחת, ביקרתי עם משפחתי בכפר של בני שבט המסאי. גדר קוצים, בקתות נמוכות מבוץ, זרדים וגללי בקר, וריח עשן. בני השבט קיבלו את פנינו ביצירות מעשה ידיהם ובריקוד מסורתי, קשרו לנו גלימות צבעוניות ועיטרו את צווארינו בענקי חרוזים. בהמשך הביקור, צעיר כרע וסובב מקל עץ בחריץ שבקרש, מפיק מהחיכוך עשן ואחריו להבה. ללא גפרור או מצית. המסאי רועים באזור כמאתיים שנה, וכמה מכפריהם פתוחים למבקרים.
החלוקה המגדרית בשבט ברורה. את הבתים בונות הנשים במו ידיהן וכלל מטלות היומיום אינן מוטלות על הגברים; אלו, תפקידם לשמור על העדר ועל המשפחה מפני סכנה. לרוב הגברים יותר מאישה אחת, ולכל אישה בקתה קטנה משלה, שבה היא מבשלת ומגדלת את הילדים. בלילות עובר הבעל בין נשותיו.
בכפר בו בקרנו היה גן לבני שלוש עד שש, ובראשו מורה בן תשע־עשרה. הילדים לומדים ארבע שעות ביום, ועל לוח ישן כתובות בגיר אותיות בסווהילית ובאנגלית. מנהג יוצר דופן יש לשבט: שתיית דם מפרה בעודה חיה. חץ קצר ננעץ בווריד צווארה, הדם נאסף בדלעת ומעורבב בחלב, הפצע נסגר בבוץ והפרה ממשיכה לרעות.
לצד הדהוד מרגש של מסורות מקראיות העולה מחיי המסאי וכושר ההשרדות המפעים שלהם, חשתי, אי נוחות. עבורי ההצמדות הנוקשה שלהם לקיום ההשרדותי, חרף השתנות הזמנים, משדרת קבעון. מה שהיה הוא שיהיה, ברמת הפרט והקבוצה. תמיד.
"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" – כך צווה ה' את האדם. לחיות ולכבוש- לפענח, ולפתח. היהדות, אינה מסתפקת בהישרדות ובחיי הווה. היא שולחת את האדם – כל אחד עם סגולותיו, ניסיונו וכישוריו הייחודיים – לעצב את העולם, לפתח את משאביו הפיזיים, התרבותיים, החברתיים והמוסריים – ולשפר אותו, לטובת כל יושביו. ההישרדות היא אמצעי, לא מטרה.
אבותינו הקשיבו להזמנת הבורא בכל רבדיה. לא אופן קיומם היומיומי הוא המהווה מקור השראה עבורינו, אלא שליחותם הרוחנית והיישום האקטיבי שלוחמה פסיכולוגית / וכבשוה – ביקור בשבט המסאי/ נעמי (יפה) עיני, פסיכולוגית חינוכית ולוגותרפיסטית, בעלים ומנכ"לית מרכז ויקטור פראנקל ישראל
בשולי הספארי בסרנגטי, שבצפון טנזניה, באזור שבו אדם וחיות בר חולקים אדמה אחת, ביקרתי עם משפחתי בכפר של בני שבט המסאי. גדר קוצים, בקתות נמוכות מבוץ, זרדים וגללי בקר, וריח עשן. בני השבט קיבלו את פנינו ביצירות מעשה ידיהם ובריקוד מסורתי, קשרו לנו גלימות צבעוניות ועיטרו את צווארינו בענקי חרוזים. בהמשך הביקור, צעיר כרע וסובב מקל עץ בחריץ שבקרש, מפיק מהחיכוך עשן ואחריו להבה. ללא גפרור או מצית. המסאי רועים באזור כמאתיים שנה, וכמה מכפריהם פתוחים למבקרים.
החלוקה המגדרית בשבט ברורה. את הבתים בונות הנשים במו ידיהן וכלל מטלות היומיום אינן מוטלות על הגברים; אלו, תפקידם לשמור על העדר ועל המשפחה מפני סכנה. לרוב הגברים יותר מאישה אחת, ולכל אישה בקתה קטנה משלה, שבה היא מבשלת ומגדלת את הילדים. בלילות עובר הבעל בין נשותיו.
בכפר בו בקרנו היה גן לבני שלוש עד שש, ובראשו מורה בן תשע־עשרה. הילדים לומדים ארבע שעות ביום, ועל לוח ישן כתובות בגיר אותיות בסווהילית ובאנגלית. מנהג יוצר דופן יש לשבט: שתיית דם מפרה בעודה חיה. חץ קצר ננעץ בווריד צווארה, הדם נאסף בדלעת ומעורבב בחלב, הפצע נסגר בבוץ והפרה ממשיכה לרעות.
לצד הדהוד מרגש של מסורות מקראיות העולה מחיי המסאי וכושר ההשרדות המפעים שלהם, חשתי, אי נוחות. עבורי ההצמדות הנוקשה שלהם לקיום ההשרדותי, חרף השתנות הזמנים, משדרת קבעון. מה שהיה הוא שיהיה, ברמת הפרט והקבוצה. תמיד.
"פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה" – כך צווה ה' את האדם. לחיות ולכבוש- לפענח, ולפתח. היהדות, אינה מסתפקת בהישרדות ובחיי הווה. היא שולחת את האדם – כל אחד עם סגולותיו, ניסיונו וכישוריו הייחודיים – לעצב את העולם, לפתח את משאביו הפיזיים, התרבותיים, החברתיים והמוסריים – ולשפר אותו, לטובת כל יושביו. ההישרדות היא אמצעי, לא מטרה.
אבותינו הקשיבו להזמנת הבורא בכל רבדיה. לא אופן קיומם היומיומי הוא המהווה מקור השראה עבורנו, אלא שליחותם הרוחנית והיישום האקטיבי של הצו האלוקי לכיבוש העולם.
לקראת תום הביקור בכפר, סיפרתי לבנו של ראש השבט שילדיי משרתים בצבא, הוא התרשם מאוד מהשימוש שיעשו ברובה.
עבורי, כיהודייה, מעבר לרובד ההישרדותי, הצבא מהווה אמצעי לביטוי ערכים. ציונות, רעות ומנהיגות, בחירה בהגנת העם, המדינה והארץ. בחירה בנצח ישראל.
לתגובות: naomieini1@gmail.com



