ילד הולך לאיבוד

לפני שבוע נמצא יובל קוגן בן ה-4 שאבד למשפחתו. יובל נעדר במשך יממה עד שאותר בריא ושלם. מאות אנשים התגייסו לחפש את יובל הקטן; רבים מהם כלל לא הכירו אותו ואת משפחתו, ובכל זאת שינו תוכניות אישיות ונרתמו לחיפושים.

מה גורם לנו לצאת מגדרנו למען האחר? ומתי נפעל אחרת? ומה הקשר בין אירוע זה לתשעה באב ולימים שאחריו?

נדמה כי החוט המקשר בין השאלות, נעוץ במידת הקשב שלנו למצוקת הזולת ובעוצמת הסולידריות החברתית שלנו. לתחושתי, העם היהודי בכלל ואזרחי המדינה בפרט קשובים לסבל ולמצוקה וחשים מידה של סולידריות ואחריות זה כלפי זה. היציאה למלחמה טרם קבלת צו גיוס, השמעת זעקת החטופים ותפילה להשבתם, השתתפות בלוויות של חיילים בודדים, משלחות סיוע לחילוץ ישראלים בחו"ל והירתמות לחיפושים אחר נעדרים כמו יובל – כל אלה מדגימים זאת.

בט' באב קראנו במגילת איכה תיאורים, שקשה להכיל, של אימהות שבישלו את ילדיהן (ד, י). תיאור זה הוא כביכול נסיבתי: בשל המצור והרעב, פעלו כך אימהות, שבשל טבען המקורי מכונות במגילה "רחמניות". אולם, ניתן לפרש את הדברים גם אחרת – כשהאמפתיה והדאגה לזולת המצוי במצוקה נשחקות, החברה כולה שוקעת אל עיוורון וחורבן. ייתכן כי החורבן המוסרי, שאִפשר לנשים לאבד את עצמיותן ולאכול את פרי בטנן, הוא הסיבה והמסובב להתרחשותו של החורבן הפיזי ולא התוצאה שלו. בהקשר זה נזכור, שבימי בית המקדש השני הכהונה נקנתה בכסף, והשחיתות הדתית, החברתית, הכלכלית והמוסרית הרקיעה שחקים.

לא אחת, אנו נוטים להסביר התנהגות לא מוסרית שלנו ושל אחרים כתוצאה או כתגובה לאירוע מקדים, כמהלך כפוי או כ'הרע במיעוטו' במצב נטול מרחב בחירה. הסברים אלו מכילים ומקבעים את העוול המוסרי ומונעים לקיחת אחריות ושינוי התנהגותי.

לתפיסתי, אין מטרתה של מגילת איכה רק לעורר בנו צער ועצבות ולקונן על חורבנו של בית המקדש, ויש מקום לזהות אותה כאזהרה מפני הידרדרות לשפל מוסרי, כדוגמת זה שהביא עלינו את החורבן. בהקשר זה, הקיטוב החברתי והפוליטי בחברה הישראלית מהווה להבנתי סכנה אמיתית לתחושת הסולידריות והערבות ההדדית, כאשר חלקים בציבור יוצאים ומוציאים את עצמם או את זולתם מחוזה "היחד המשותף".

אם פנינו לתיקון, אבקש לזהות בחיפוש אחר יובל בחוף הים בי' באב, רמז עבה וקריאה לכיול מחדש של המצפן החברתי שלנו.

לתגובות: naomieini1@gmail.com