בפרשת השבוע אנו מלווים את יעקב העוזב את בית אביו ויוצא מן הארץ שעתידה להיקרא על שמו, ארץ ישראל, לשנים ארוכות בניכר. יציאה זו של אבינו היא מודל וסמל, כך מקובל לומר, לגלויות שלנו כעם – ליציאה ולשיבה.
בחלומו רואה יעקב סולם, "ומַלְאֲכֵי אֱ-לֹהִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ." עולים תחילה ואח"כ יורדים – מדייק רש"י בעקבות מדרש רבה: מלאכים שליווהו בארץ אין יוצאים חוצה לארץ, ועלו לרקיע; וירדו מלאכי חוצה לארץ ללוותו. ואנו לומדים חידוש, לפיו אין הנהגת ה' את יעקב בחוצה לארץ כפי שהיא בארץ; זהו מצב אחר, ולכל מצב יש מלאכים משלו. במילים אחרות: לא כל מה שנכון כאן נכון שם, ולהפך.
מעניין להתבונן בתוכנו של החלום ובתוכן שבועת יעקב, שיוצרות מעין מסגרת לשנות שהייתו בגלות. שני חלקים להתגלותו של ה' ליעקב בחלום. הראשון נפתח בהתוודעות של ה' ליעקב ("אני ה' א-להי אברהם אביך") וממשיך אל הייעוד הגדול – הבטחת הארץ ("הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך"), הבטחת הזרע (שיהיה כעפר הארץ ויפרוץ), והתפקיד האוניברסלי ("ונברכו בך כל משפחות האדמה"). חלק זה נראה כמתייחס לעתידם הכללי של יעקב וצאצאיו, והוא מעוגן בארץ ישראל, אליה עתיד יעקב לחזור.
החלק השני מתייחס להרפתקה עצמה: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ וַהֲשִׁבֹתִיךָ אֶל-הָאֲדָמָה הַזֹּאת." תמציתי ומדוד: ההבטחה של ה' ליעקב ביחס לשנים הקרובות היא שהוא יהיה איתו, וידאג לשני דברים: לשמור עליו ולהשיב אותו. אתה תשרוד – ובעיקר, אתה תשוב. אני אשיבך. השיבה היא גם המפתח לשאר הייעודים: "כִּי לֹא אֶעֱזָבְךָ עַד אֲשֶׁר אִם-עָשִׂיתִי אֵת אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי לָךְ."
א-לוהים מתייחס אל תקופת הגלות כתקופה של הישרדות – ולא כייעוד לעצמו, ויעקב הולך בעקבותיו. "אִם-יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, נודר יעקב, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן-לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל-בֵּית אָבִי" – כלומר אם אכן אשרוד, ואם אכן אשוב – אז "וְהָיָה ה' לִי לֵא-לֹהִים." במלים אחרות: כל הייעודים שא-לוהים מבטיח ליעקב נועדו להתקיים בארץ, אחר שישוב; וכל הנאמנות שיעקב נודר לא-לוהים נועדה להתקיים בארץ, אחר שישוב.
הרי לנו אב הטיפוס למושג שנוכח מאוד במסורת שלנו, מימי חכמינו ז"ל ועד היום: "העולם הזה". חלק נכבד מהמופעים של המושג מבטא מקום חסר ערך לכשלעצמו, שצריך לצלוח כדי להגיע למקום אחר, למקום האמיתי. החל מדברי רבי יעקב בפרקי אבות (העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא) ועד לדברי הרמח"ל בפתיחת חיבורו מסילת ישרים ("האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא"). ממש כמו ימי גלותו של יעקב בחרן, כך נתפסים חיי האדם בעולם הזה: מקום שנמצאים בו כדי לצאת ממנו, לנצח את הניסיונות והמלחמות, לשרוד – ולהגיע למקום האמיתי.
בדורות האחרונים התבססה במסורת פרשנות של המושג 'עולם הזה', כזו המתמקדת כולה בעולמו של היחיד ובמופע של נשמתו בתוך הגוף – בהנגדה לחיים שלאחר המוות, שיש מייחסים להם את המושג 'עולם הבא'. אך במקורותינו יש רמזים רבים לתפיסה אחרת, שהיא בסיסית ומהותית יותר – 'העולם הזה' הוא כינוי שנתנו חכמים לתקופה שבה חיו, התקופה שאחרי החורבן, העידן שבו א-לוהים מתכנס לד' אמות של הלכה ומחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמיים. 'אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות' אומר שמואל, ומלמד אותנו שימים שבהם אין שעבוד מלכויות כבר אינם 'עולם הזה'.
כמו ימי יעקב בבית לבן, כך חיי ישראל בהיותו בגולה אינם חשובים כשלעצמם. בעיני המסורת שלנו, ההישגים החומריים של יהודים במשך כל הדורות אינם אלא 'הבלי עולם הזה'. כמו אצל יעקב, הכרחי שיהיה לחם לאכול ובגד ללבוש, אבל הם לא נועדו אלא כדי לשרוד ולהגיע למקום אחר. מה חשוב? לימוד התורה והעברת המסורת, מירוץ לפיד שכל מטרתו להביא את האש בבטחה אל הצד השני של ים הגלות הגדול.
העתקת המושג של 'עולם הבא' אל המרחב הפרטי, וראייתו כעולם נשמות, כיבה במידה רבה את ההשתוקקות של יהודים יראי שמיים להגיע לעולם הבא כמציאות היסטורית. תארו לכם שיראי ה' היו רואים בחיי עם ישראל בארץ ישראל את אותו 'עולם הבא' שהם עמלים לזכות לו! הם היו גם רצים לקראתו ופועלים להקמתו, וגם מבינים מראש שאורחות החיים ב'עולם הבא' הזה לא צריכים להיות זהים לאורחות החיים ב'עולם הזה' שעזבנו.
ובאמת, בניגוד למודל של עולם הבא כמקום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, כלומר מקום של בטלה שאין ממנו לאן להתקדם – ארץ ישראל של יעקב אבינו היא המקום שבו הכל רק מתחיל: "והיה ה' לי לא-לוהים". כל עולם המצוות, כל השראת השכינה, כל מה שאנחנו לא יכולים לחלום עליו כשאנחנו בהישרדות בגלות – מתחיל אחרי השיבה שלנו לארץ. במילים אחרות, עכשיו מתחיל האתגר האמוני, הדתי של בניית עם שהוא חברת מופת, עם שעובד את א-לוהיו והופך למודל ולברכה לעולם כולו. "אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כׇּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה".



