שתי שבתות

הגמרא במסכת שבת עומדת על כוחה של שמירת השבת (קיח:): "אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אלמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהלכתן מיד נגאלים". שמירת שתי שבתות מבטיחה את הבאת הגאולה לעולם. מה הקשר בין שמירת השבת לבין הגאולה? מדוע נדרשים ישראל לשמר שתי שבתות דווקא כדי להביא לגאולה?
פיוט "לכה דודי" שכתב רבי שלמה הלוי אלקבץ מפרט שני אופנים בהם אנו יכולים להקביל את פני השבת; במילים: "בואי כלה בואי כלה" ובמילים: "בואי כלה שבת מלכתא". מילים אלו מבוססות על מחלוקת ידועה בין רבי ינאי לבין רבי חנינא (בבא קמא ל"ב.). לשיטת רבי חנינא אנו יוצאים לקראת השבת: "דאמר ר' חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא". לשיטת רבי ינאי אנו מקבלים את השבת באמצעות התעטפות בטליתותינו: " רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה בואי כלה".
לשם הבנת עומק המחלוקת בין רבי ינאי לרבי חנינא ראוי להידרש למחלוקת אחרת בין השניים, אליה מפנה הרב אליהו דסלר (מכתב מאליהו, ח"ד). הפעם המחלוקת היא בענייני גאולה, ועוסקת בשמו של המשיח (סנהדרין צ"ח:): "דבי רבי ינאי אמרי ינון שמו שנאמר יהי שמו לעולם לפני שמש ינון שמו דבי רבי חנינה אמר חנינה שמו שנאמר אשר לא אתן לכם חנינה". לשיטת רבי ינאי שמו של המשיח ינון. לשיטת רבי חנינא שמו של המשיח – חנינה. מה פשר מחלוקת זו?
מבאר הרב דסלר, כי השם "חנינה" מסמל חסד, שפע אלקי, בעוד השם "ינון" מסמל מלכות בשר ודם. רבי ינאי ורבי חנינא חלוקים באופן הבאת הגאולה. לשיטת רבי חנינא הגאולה הינה שפע של חסד המושפע עלינו מאת שמים, המגולמת בשם "חנינה". לשיטת רבי ינאי אנו, בני האדם, אחראים להביא את הגאולה. ועל כן הגאולה נקראת על שם מלכות בני אנוש – ינון. מחלוקת עקרונית זו נמשכת אף לאופן קבלת השבת. לשיטת רבי חנינא השבת מקדשת אותנו. היא חיצונית לנו, ומורעפת עלינו כשפע אלקי מלמעלה. לכן לשם קבלת השבת עלינו לצאת החוצה ולומר "בואי כלה שבת מלכתא". לשיטת רבי ינאי בני האדם הם המקדשים את השבת. השבת אינה חיצונית לנו, כי אם באה מתוכנו, קדושה שאנו מוצאים בעצמנו. לכן סבור רבי ינאי כי לשם הקבלת השבת ראוי לו לאדם להתעטף בטלית ולומר: "בואי כלה, בואי כלה" – הקדושה באה ממנו, היא שותפה לנו.
שני היבטים יש לקדושת השבת. מצד אחד האדם הוא המקדש את השבת, ומצד שני השבת היא המקדשת את האדם. אם בני ישראל משמרים שתי שבתות, בכוחם להביא הגאולה, אשר אף לה שני מימדים. האדם הוא המביא את הגאולה ובד בבד הקב"ה הוא הגואל את האדם, ובלשון הרב דסלר (שם, עמ', 143): ""אילמלי משמרין ישראל שתי שבתות כהילכתן מיד נגאלין" (שבת קיח). "שתי שבתות" היינו שתי דרגות בשבת – שבת עליונה ושבת תחתונה; היינו שבת פנימית ושבת חיצונית. "מיד נגאלין", כי אם זוכים לשבת בחיצון ובפנים היינו שלימות, והיינו גאולה. "שבת חיצונה" היינו שהאדם עדיין לא נטהר מגשמיותו והשבת באה כמתנת קדושה מלעילא. והיינו בחינת "שמור", כי השפעה מלעילא צריכה שימור מעולה, כידוע. "שבת פנימית" היינו שהאדם כבר יש לו שבת בלב גם טרם בואה, ואז הוא יכול להשפיע גם מקדושתו על השבת. . . . וזה גדר אתערותא דלתתא, שבאה מן האדם."
ביטוי לשני צדדים אלו שבקבלת השבת ובקידום הגאולה ניתן למצוא בפרשתנו, פרשת ויחי, במילותיו של יעקב לשבטים. בתחילת דבריו אומר יעקב (מ"ט, א'): "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים". בהמשך אומר יעקב (שם, ב'): "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם". מדוע חוזר יעקב ומורה "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ "? האין זאת חזרה על המילים "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם"? מבאר השפת אמת (פרשת ויחי, תרנ"ו), כי ההכנה לגאולה נעוצה בשתי פעולות – אסיפה וקיבוץ. האסיפה היא פעולה אקטיבית של דיבור ויצירה –"הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה". לעומת זאת קיבוץ הוא פעולה פאסיבית של שמיעה – "הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ". ואכן בגאולה מוצאים אנו את שני המימדים. אנו נאספים – פועלים, עושים יוצרים, ובד בבד אנו מתקבצים – שומעים, מקבלים, מושפעים, ובלשונו: "כי האספו והקבצו הם ב' מיני כינוסים. האספו הוא בכלות הנפש כמ"ש רוחו כו' אליו יאסוף. והוא כמו הקדמת נעשה לנשמע שהי' בקבלת התורה כמ"ש חז"ל בפי' עושי דברו כדי לשמוע בק"ד. וז"ש האספו ואגידה בחי' עושי דברו שבנ"י עושים הדיבור … הקבצו ושמעו היא השמיעה." אם נשכיל לשמור שתי שבתות, לראות בשבת מלכה וכלה, ממילא נזכה לאסיפה ולקיבוץ, גאולת השטח שלובה בגאולה שמיימית, בבחינת "שובו אלי ואשובה אליכם".
תשע"ד