לפעמים כדי שנוכל לשמור שבת – מישהו עובד בשבת

האם שמירת השבת שלי לא באה על חשבונם של אחרים, הנאלצים לעבוד עבורי?

כשעזבתי את תפקידי כרב קהילה, לאחר תשע שנים, הרגשתי שהתחלתי לשמור שבת. כל עוד הייתי רב קהילה, סייעתי אמנם לאנשים רבים לשמור את השבת – בקיום תפילות בבית הכנסת, בדרשות ושיעורי תורה, בארוחות משותפות ובכלל ביצירת אווירה של יום מקודש – אבל אני כשלעצמי עבדתי ביום הזה. את משכורתי קיבלתי בעיקר על פעילותי בשבת (אם כי היו שיעורים ומפגשים גם לאורך ימי השבוע), וגם מבחינה פיזית, את עיקר המאמץ השקעתי בשבת – בבילוי שעות רבות בבית הכנסת ובעשייה בו. רק כשעזבתי את תפקידי, זכיתי לחוות מחדש "שבת מנוחה".

הדבר מלמד שהחיים מורכבים. שלעתים כדי לאפשר 'שבת מנוחה' או 'שבת קודש' לאדם אחד או לאנשים רבים, מישהו אחר צריך לעבוד עבורם. בכוונה הבאתי לכך דוגמה מתוך העולם הדתי, שומר השבת, כדי להראות את מורכבות הסוגייה, שאיננה שייכת רק ל'מחללי שבת'. הדבר קורה גם בבתי מלון ובמקומות אירוח, שכדי שאורחים יוכלו לשבות שם בשבת, מישהו צריך לעבוד עבורם.

אבל כאמור, זה נכון פי כמה וכמה בתחומים אחרים. ישנם אנשים שעבורם לנוח בשבת זה לערוך קניות ולצאת לאזורי בילוי. מה שהם לא לוקחים תמיד בחשבון זה שכדי שהם יוכלו לעשות קניות או לבלות, מישהו אחר צריך לעבוד ולא לנוח כדי לאפשר להם זאת. ואפילו כשמדובר בצפייה בטלוויזיה, כדי שאדם אחד יוכל ליהנות מהתוכן המשודר לו, אדם אחר צריך לעבוד באולפנים ובשטח כדי לאפשר זאת. כמובן שכאן המקרה חמור יותר, שכן לא מדובר רק בחוסר מנוחה ביום השביעי של אנשים אלא גם בחילול שבת מובהק במלאכות דאורייתא ודרבנן.

אבל העיקרון משותף לכולם. שבת איננה רק עניין פרטי, של האדם מול עצמו ומול א-לוהיו. כבכל מערכת חברתית-כלכלית, צרכינו תלויים האחד בשני, ולפיכך יש חשיבות שהשבת תישמר גם במישור הציבורי, וזאת על מנת לאפשר לכולם בשווה יום מנוחה. ואמנם, כבר בהסכם הסטטוס קוו משנת 1947 נקבע ש"ברור שיום המנוחה החוקי במדינה היהודית יהיה יום השבת". נוסח זה התגלגל לחוק שעות עבודה ומנוחה התשי"א-1951, שעל פיו, כל עובד זכאי לקבל יום מנוחה בשבת ולא לעבוד בה. לבני דת אחרת רשומה הזכות לקבל יום מנוחה על פי המסורת שלהם.

הבעיה היא, שככל שחיינו מתקדמים ומשתכללים, העיקרון המוסכם הזה הופך למורכב יותר ויותר. ברשימות הקודמות הזכרנו את נושא העבודה בייצור חשמל בשבת. אבל מסתבר שיש עוד תחומים רבים, שבהם לכאורה נחוצה העבודה בשבת. אינני מדבר רק על גופי ביטחון, כמו צבא או משטרה, או הבריאות, כמו בתי חולים, אלא גם מערכות אזרחיות, שהפסקת העבודה בשבת עלולה לפגוע בהן פגיעה כלכלית חמורה, בדמות הפסקת ייצור או חשש לזליגת מידע רגיש.

משום כך, הוקמה ועדה מיוחדת, שכיום פועלת תחת משרד הכלכלה, למתן היתרי עבודה בשבת. אלא שגם בלעדיה, אנו יודעים שבמקומות רבים לא אוכפים את חוק שעות עבודה ומנוחה. על פי מחקר משנת 2017, יותר מ-400,000 יהודים עובדים בשבת, ומן הסתם כיום המספרים גבוהים יותר.

מה שמסבך את התמונה הוא חוק ההסמכה שנתן סמכות לעיריות לחוקק חוקי עזר עירוניים האוסרים על פתיחת עסקים בשבת. בפועל, עיריות רבות לא אוכפות את חוקי העזר הללו, והן גם נותנות היתר לעסקים מסוימים להמשיך לפעול בשבת. חוק המרכולים, שחוקק בשנת 2018, ביקש לתלות החלטת העיריות בשיקול דעתו של שר הפנים, וחולל סערה ציבורית. בכל מקרה, גם כאן נוצרת מציאות מורכבת. אדם בעל עסק, שרוצה לסוגרו בשבת, לא תמיד יכול להתמודד עם המתחרים (בדרך כלל רשתות גדולות, שגם יכולות להרשות לעצמן לספוג קנסות) שפתוחים בשבת, והוא נאלץ לפתוח את עסקיו בשבת כדי לא להפסיד בתחרות. כך נפגעות עוד יותר זכויות אנשים הרוצים מנוחה בשבת.

השבת הציבורית היא אפוא סוגייה מורכבת, שזוקקת דיונים ארוכים. בכל מקרה, היא מעלה בפני כל אחד ואחד מאתנו את הדרישה להתבונן מסביבו ולראות האם שמירת השבת האישית שלו לא באה על חשבונם של אחרים, הנאלצים לעבוד עבורו.

(וארא תשפ"ג)