עו"ד גלעד וינר
כבר בימיה הראשונים של המדינה הייתה השבת אחד מהסמלים המרכזיים של המתח בין דת למדינה. מאז ועד היום, במחזור קבוע כמעט כמו עונות השנה, עומדת השבת בבסיסם של משברים פוליטיים. משברים אלו מעלים פעם אחר פעם את אותן שאלות נושנות: כיצד צריך להיראות המרחב הציבורי בשבת? מהי הדרך בה צריכים מוסדות השלטון לתת ביטוי ליום מיוחד זה? אלו תכליות צריכות לקבל ביטוי במסגרת ההסדרים החוקיים המתייחסים לשבת?
בשבועות האחרונים חזרה השבת לכותרות, הפעם דרך שורה של חוקים שנויים במחלוקת.
ראשיתו של גל חקיקות השבת הייתה במה שמכונה "חוק ההיתרים". חוק זה נועד לפתור משבר קואליציוני שהתחולל סביב עבודות הרכבת בשבת, אשר במסגרתו גם פרש שר הבריאות ליצמן מתפקידו. לפי החוק שהתקבל, בעת מתן היתר לעבודה בשבת צריך שר העבודה להתחשב, בין היתר, בשיקולים הקשורים ב"מסורת ישראל".
עוד לא שככה סערת עבודות הרכבת, ורוחות של מחלוקת חזרו לנשב סביב השבת, והפעם סביב חוק המרכולים. לאחר שנים של דיונים משפטיים, קבע בג"ץ כי הסמכות להתיר פתיחת עסקים בשבת צריכה להיות נתונה בידי הרשות המקומית. בתגובה לכך קידמה סיעת ש"ס תיקון חוק שנועד להקנות לשר הפנים להגביל את סמכותה זו של הרשות המקומית. תגובת הנגד לא אחרה לבוא. אחת אחרי השנייה החלו רשויות מקומיות להעביר חוקים המתירים פתיחת עסקים בשבת, בתקווה שבדרך זו יוכלו להשאיר את הסמכות בידן. במסגרת הניסיון לקדם את חוק המרכולים נחצו גבולות ההגינות והכבוד בפוליטיקה הישראלית, עד שהיו מי שחשבו שראוי להקים חבר כנסת מאבלו כדי שיוכל להשתתף בהצבעה עליו.
האם צודק מאבקם העיקש של התומכים בחוקי השבת האחרונים והאם יש בכוחם של חוקים אלו לקדם את שמירתה של השבת כיום בעל ערך דתי, חברתי ולאומי, וזאת גם במחיר כיפוף ידי הציבור החילוני בישראל? התשובה לשתי שאלות אלו שלילית בהחלט. ראשית, על אף הרעש התקשורתי סביבם, חוקי השבת האחרונים ישנו מעט מאוד במציאות. סוד גלוי הוא כי אכיפתם של החוקים האוסרים על העסקת יהודים או פתיחת בתי עסק בשבת, אפסית עד לא קיימת. מסקנה זו נתמכת בנתונים שמפרסמים הגופים האמונים על אכיפת חוקים ולראיה, בשנת 2016 הוטלו רק 28 קנסות מטעם משרד העבודה והרווחה בשל הפרות של הוראות חוק שעות עבודה במנוחה הקשורות בעבודה בשבת.. זאת ועוד, מחקר שערכתי לאחרונה במסגרת המכון הישראלי לדמוקרטיה על בסיס נתוני הלמ"ס, העלה כי ברחבי מדינת ישראל עובדים לא פחות מ-400,000 יהודים ביום השבת. בניגוד לתדמית שמבקשים גורמים פוליטיים כאלו ואחרים לייחס להם, העובדים בשבת אינם דווקא העובדים החלשים במשק, או עובדים בלתי לא מאוגדים – מדובר בתופעה רוחבית המקיימת כמעט בכל ענף במשק הישראלי. רובם המוחלט של עובדים אלו ימשיכו לעבוד, עם היתר חוקי או בלעדיו.
אם זה לא מספיק, כמעט 100,000 עובדים בישראל עובדים שבעה ימים בשבוע, ללא כל יום מנוחה – לא בשבת ולא בכל יום אחר מימות השבוע. האם לא היה ראוי להתייחס בכובד ראש לזכויותיהם הבסיסיות של ציבור עובדים זה עוד לפני שניגשים להעביר חוקים חסרי משמעות?
בסופו של יום, חוקי השבת שהתקבלו לאחרונה רק ממשיכים את מלאכת הטלאים ממנה מורכבת חקיקת השבת בישראל. במצב החוקי כיום כל הצדדים לוויכוח הפוליטי מפסידים. שומרי השבת ההלכתית רואים בעיניים כלות כיצד הופכת השבת לעוד יום של חול במרחב הציבורי, ולעומתם הולך וגדל הציבור הזועם על הניסיון לעצב את יום השבת בישראל בהתאם לפרשנות דתית צרה ודווקנית. בדרך זו מובטח כי השבת תמשיך לעורר ריב ומדון בין פלגיה השונים של החברה הישראלית.
התועלת היחידה שעלתה מחוקי השבת האחרונים היא תשלום מס שפתיים לכמה עסקנים פוליטיים. אילו הייתה הקואליציה מונעת מתפיסה ממלכתית או פועלת מתוך אחריות לאומית הייתה היא מקדמת מהלך חקיקה רחב ביחס לשבת, מסוג זה שהוצע במסגרת אמנת גביזון-מדן ופרויקט חוקה בהסכמה. כפי שכבר הוכח בסקרים רבים, דווקא מהלך חקיקה שכזה עשוי לזכות להסכמה לאומית רחבה, אשר נדמה שדרושה עתה יותר מתמיד. ולא פחות חשוב- לכבד את העובדים בישראל ואת אופייה היהודי של המדינה.
(הכותב הוא חוקר במרכז ללאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה)
(וארא תשעח)