הרב יעקב הלוי פילבר (מייסד הישיבה לצעירים -ישל"צ וביה"ס נעם)אחת התכונות החשובות לכל מחנך או מנהיג היא הסבלנות. הקב"ה דרש ממשה רבנו שיתנהל עם עם ישראל "כאשר ישא האומן את היונק" [במדבר יא יב], וכשמשה טען שאינו יכול לבדו לעמוד במשימה הזו, נאמר לו שיצרף אליו מזקני העם "ונשאו אתך במשא העם". פירש רש"י: "התנה עמהם על מנת שיקבלו עליהם טורח בני שהם טרחנים וסרבנים". ועל כך אמר הנביא הושע [יא ג]: "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותיו" ופרש"י: "שלחתי לפניהם מנהיג המרגילם בנחת – זה משה". מאידך גיסא, כאשר איש בעל סמכות (כמו הורים, רבנים, מחנכים או מנהיגים) מנסה לעשות קיצורי-דרך בהשגת המטרה החינוכית הרצויה לו, דרכו זו לא תצלח. וכנגדם אמר שלמה [משלי כב ו]: "חנוך לנער על פי דרכו". לראות את החניך ולא את רצונות המחנך.
דוגמא לדבר אנו מוצאים כאשר הקב"ה נגלה ליעקב בבית לבן ואומר לו: "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך" [לא ג]. לכאורה היה צריך יעקב לארוז מיד את מטלטליו ולקרוא לנשותיו ובני ביתו ולומר להם לקום מיד ולשוב לארץ כפי שנצטווה מפי הגבורה. אבל יעקב אינו נוהג כך אלא קורא לרחל ולאה לשדה, שם הוא מתאר להם באריכות (שמונה פסוקים) את מצבם הבלתי נסבל בביתו של לבן, ובתיאור זה אינו מסתפק באמירה הכללית אלא נכנס לפרטי הפרטים של תעלוליו של אביהן לבן, כדי לשכנען שמצבן בבית אביהן הוא רע, ורק אחר כל זאת הוא אומר את צו הבורא: "עתה קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך". ואכן, דבריו אלו של יעקב שכנעו את רחל ולאה, הן משיבות: "הלא נכריות נחשבנו לו", ורק לאחר ששוכנעו הן אומרות: "כל אשר אמר אלקים אליך עשה".
השל"ה בספרו "שני לוחות הברית" [בסוף פרשת ויצא] לומד מהתנהגות זו של יעקב יסוד חשוב בחינוך, וכך כותב שלא ינצל האדם את הכוח והסמכות שיש לו לכפות על הכפופים לו את רצונו. "אבל ישתדל לפתות (לשכנע) אותם על מה שירצהו, בתכלית מה שאפשר כדי שיתעוררו לזה מעצמם, כי זה הוא יותר טוב משיעשו זה על צד האונס וההכרח". ואת דבריו אלו מבסס השל"ה מיעקב: "ראה כמה הרבה יעקב דברים עם רחל ולאה כדי שיתרצו בטוב (בהסכמה) לבא, אע"פ שהקב"ה ציווה לו שישוב לביתו".
העדפת ההסברה והשכנוע על הכפייה והפעלת הסמכות היא דילמה המלווה כל מחנך. בעניין זה נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש במסכת ברכות [ז א]: "ואמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקויות, שנאמר [הושע ב]: 'ורדפה את מאהביה וגו' ואמרה אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה', וריש לקיש אמר: יותר ממאה מלקויות, שנאמר [משלי י"ז]: 'תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה'". מהי מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש? מסביר אותה הראי"ה בספרו "עין איה": גם רבי יוחנן וגם ריש לקיש שניהם סוברים שהחינוך בדרכי נועם עדיף מהטלת מרות בכפיה, והמחלוקת שלהם היא האם הכלל הזה תקף בכל מקרה, או שהוא רק במקרים מיוחדים. רבי יוחנן סובר שההנהגה הזו נכונה רק במסגרת רגילה, שבדרך כלל המסגרת ממושמעת ומשתפת פעולה, ורק אם לפעמים יש בה סטייה וחריגה מהדרך הטובה הדורשת רק "כמה מלקויות", אז יש להימנע מהפעלת כוח ולטפל בחריגה הזו בדרכי נועם. אבל כאשר המסגרת מפורקת, וכדי להשיבה לתיקנה יש להשתמש ב"מאה מלקויות" – במצב מופרע כזה לפי רבי יוחנן יש להפעיל כח. ואילו ריש לקיש (שהוא עצמו היה פעם ראש של בריונים והכיר מקרוב את נפשם של הפושעים) סובר שאפילו במקום שצריך "מאה מלקויות", גם שם יש להשתמש בהסברה ושכנוע ולא בהפעלת הכח, וזהו הטיפול הנכון.
(תולדות תשע
ט)
