מדת ומדינה לדת ועיר

שוקי פרידמן

מערכת הבחירות המוניציפאלית שעדיין לא לגמרי הסתיימה, חידדה באופן חסר תקדים עובדה אחת: המאבק על יחסי דת ומדינה ואופיו של המרחב הציבורי עבר מהזירה המדינתית לזירה העירונית. ברשויות רבות, המתמודדים חידדו את רצונם להפוך את המרחב העירוני לפלורליסטי או ליהודי יותר, ובכמה מקרים העימותים גלשו לקמפיינים של הפחדה מפני 'השתלטות' דתית ממשמש ובאה. סיבה מרכזית לשינוי הזה היא הפקרת ההסדרה של יחסי דת ומדינה בזירה הארצית. כשרוב המפלגות הציוניות ובכללן 'הבית היהודי' בורחות מעיסוק בסוגיות דת ומדינה כמו מאש, והמפלגות החרדיות נכונות להיאבק על קוצו של יוד בסטטוס-קוו שכבר מזמן מת למעשה, זו התוצאה.
הסדרת היחסים בין דת ומדינה בלא מעט נושאים התחילה עוד לפני קום המדינה. שירותי הדת, מסחר בשבת, תחבורה ציבורית ועוד נושאים הוסדרו כבר בישוב העברי טרם קום המדינה, אבל ברמה המקומית ולא הארצית. עם קום המדינה, חלק מההסדרים המנדטוריים אומצו, גם אם באמצעות חקיקה ישראלית חדשה. הם עודכנו ושונו, אבל בסופו של דבר, הותירו בידי רשויות מקומיות כוח רב בקביעת יחסי דת ועיר והאופי היהודי של המרחב המקומי בכל עיר.
כך למשל, בעוד שברמה הארצית האיסור היחיד הנוגע לפעילות כלכלית בשבת הוא זה האישי-סוציאלי האוסר להעסיק עובד ביום המנוחה שלו, הסדרת פתיחת או סגירת עסקים בשבת נעשית בחוקי העזר העירוניים. בידי הרשות המקומית הסמכות לקבוע האם בתחומה יפעלו עסקים, מסעדות ובתי קפה או בתי קולנוע, תאטראות ומוזאונים. במחקר שערכנו גלעד וינר ואנוכי, מצאנו למשל שברוב מוחלט של הרשויות המקומיות היהודיות בישראל (83%) מותר לפתוח מסעדות ובתי קפה ובכרבע מהן (27%) מותר לפתוח בתי קולנוע ותאטראות. מסחר אמנם אסור ברוב מוחלט של הרשויות היהודיות בישראל אבל ברשויות מקומיות רבות הרשות בוחרת שלא לאכוף את החוק ובכך מאפשרת הלכה למעשה פעילות מסחרית ענפה.
לרשות המקומית תפקיד גם באספקת שירותי דת לתושבי העיר, בכמה ערים ורשויות במישרין וברובן באמצעות המועצות הדתיות. גם כאן לרשות יש אפשרות להשפיע על אופי שירותי הדת והיקפם. רשויות יכולות לבחור למשל האם לתקצב רק את הקהילה האורתודוכסית בעיר, או לאפשר פעילות דתית גם לקהילות רפורמיות וקונסרבטיביות.
לכאורה, שולט ביחסי דת ומדינה בישראל 'סטטוס-קוו'. למעשה, הסטטוס-קוו הזה מת מזמן ומחליף אותו כאוס הסדרתי ופרקטי. בגלל הוטו החרדי על כל שינוי בהסדרת יחסי דת ומדינה, או השגת פשרה שתהיה מקובלת על הרוב הלא חרדי, כמעט ולא אפשרי להסדיר את הסוגיה ברמה הארצית. התוצאה היא לוקליזציה של ההסדרה הזו, וקביעת הסדרים שונים, בחוק עזר או למעשה, בכל רשות מקומית.
המצב בו הסדרי דת ומדינה יכולים להיות שונים מרחוב לרחוב מוזר שכן מדובר בסוגיות בעלות אופי לאומי שנוגעות ללב השאלה של האיזון בין היסוד היהודי והדמוקרטי בישראל. מצד שני, המצב הזה מאפשר גמישות גדולה יותר וכך גם חופש גדול יותר לאזרחים לבחור כיצד הם רוצים לחיות ולבלות את ימי השבת שלהם או לחגוג את חייהם הדתיים. בעיני המצב הזה לא אידיאלי, ולו אפשר היה, טוב היה להסדיר את הסוגיות המרכזיות בהסכמה לאומית, אבל בהינתן הקיפאון הפוליטי וההיצמדות ברמה הארצית לסטטוס-קוו שאינו קיים למעשה, ייתכן וזה פתרון טוב. ובכל מקרה, נושא שכדאי לשים אליו לב כשמדברים על שלטון מקומי ועל יחסי דת ומדינה, ואם תרצו, יחסי דת ועיר בישראל.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מנהל מרכז לאום, דת ומדינה במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה למשפטים במכרז האקדמי 'פרס'.
(תולדות תשע"ט)