הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)עמדנו ברשימה הקודמת על הפער העצום שקיים בין המקום המרכזי שנותן המקרא לאזהרות על העבודה הזרה ובין המקום השולי יחסית שלו הן זוכות בשולחן ערוך ובפסיקה המאוחרת. לכאורה דבר זה מעיד על הצלחתה של התורה במאבקה באלילות ובמיגורה מחיינו.
מפתיע לגלות, שהרמב"ם, שחי מאות שנים לאחר שהתלמוד הבבלי כבר הכיר במהפכה שעברה על האנושות ביחס לעבודה זרה, כן השיב לאזהרה מפני העבודה הזרה את מקומה המרכזי. בפרקי טעמי המצוות שב'מורה הנבוכים' הוא מסביר רבות ממצוות התורה (כמו בשר וחלב, שעטנז, קרבנות ועוד), ככאלו שנועדו להרחיק את האדם מעבודה זרה; בספרו ההלכתי 'משנה תורה' הוא מקדיש להלכות הנוגעות לעבודה זרה חטיבה שלמה (שנים עשר פרקים), הממוקמת בספר העיקרי מבין ספרי הי"ד החזקה, הוא ספר המדע; שם, בפתח ההלכות, הוא מונה חמישים ואחת מצוות הנוגעות אליה; ובנוסף מכניס את האזהרה מפניה ל-י"ג יסודות התורה, אותם ניסח בפירושו למשנה. מדוע השיב הרמב"ם את העבודה הזרה למרכז התודעה הדתית לאחר שהיא מוגרה מן העולם?
הרמב"ם ראה בעבודה זרה הרבה יותר מאשר עבודת פסלים פגנית. גם הוא הבין שעל עבודת הפסלים העולם כנראה התגבר, אבל אין זה אומר שהעבודה הזרה איננה קיימת עוד. ההפך מכך, לדעת הרמב"ם, גם שנים אחרי מיגור עבודת הפסלים מהחברות המתקדמות, עצמה ומהותה של העבודה הזרה עדיין קיימות בעולם, והן בשיא עוצמתן.
את ההסבר לעמדתו מספק הרמב"ם הן בכתביו ההלכתיים והן בכתביו המחשבתיים. בספר 'מורה הנבוכים' (א, לו) מסביר הרמב"ם שאין אדם שבאמת האמין שהפסל שאותו הוא עובד ברא את השמים והארץ או מנהיג את העולם. ומדוע, אם כן, עבד לו? לא משום שהאמין שהוא האלוהים אלא משום שראה בו אמצעי או מתווך, שדרכו יגיעו לא-לוהים. באופן דומה הוא מסביר את הנטייה לעבוד את גרמי השמים. בהלכות עבודה זרה (א, א) הוא מסביר שכולם ידעו שהשמש היא רק שמש והכוכבים אינם יותר מכוכבים, ובכל זאת סברו שהיות שא-לוהים חלק להם כבוד, ונתן להם ממשלה על הנעשה בעולם, רצון הא-לוהים הוא שגם האדם יכבדם.
ומה הבעיה בכל זה? ב-י"ג היסודות של היהדות כותב הרמב"ם שטמונה בכך בעיה פילוסופית. אם אדם עובד אמצעי כלשהו, סימן שהוא תולה בו איזשהו כוח עצמי, והדבר פוגע באמונת הייחוד הטהורה, הרואה את מקור הכוחות כולם בא-לוהים האחד והיחיד. אבל חמור מכך הוא החשש מפני השלכותיו החברתיות של מעשה זה. הרמב"ם מצא את הבעייתיות בעבודת המתווכים בעיקר בכך שאצל המון בני האדם הדברים ישתבשו, ובמקום לזכור את העובדה שמושא הפולחן הוא רק מתווך לא-לוהים, הוא יהפוך לא-לוהים בעצמו. כאן ניכרת ההבנה החודרת של הרמב"ם בטבע האדם. הרמב"ם הבין שהציבור הרחב איננו יודע אלא את הפרקטיקה, ואילו את התכליות או את הרעיונות העומדים מאחוריה הוא שוכח (דבר זהה לכך קורה היום בשמירת ההלכה אצל ההמון; הרבה יודעים מה לעשות אבל לא יודעים למה). לכן קרוב הדבר שהמון בני האדם יבלבלו בין מסמל למסומל, יאמצו את האליל המומחש לבדו וכך יישכח שם א-לוהים מן העולם.
במקום אחר (מורה הנבוכים ג, לז) הרמב"ם מוסיף לכך חשש נוסף. הרמב"ם הבין שבכל מקום שמציעים מתווכים לא-לוהים יש מקום לבעלי כוח ושררה להיכנס. זהו המקום שבו הפוליטיקה מתערבבת עם האמונה הדתית. כמרים ונביאי שקר למיניהם שכנעו את ההמון שהם יודעים את הדרך הנכונה לעבוד את הא-לוהים, הפחידו אותו שאם לא יעשה כדבריהם יקרו אסונות, וכך, באמצעות הפצת דרך העבודה שהם הורו, ביססו את מעמדם הדתי. כל זאת השריש עוד ועוד את האמונה האלילית והשכיח את עובדת מציאות ה' מהעולם כולו.
כך הבין הרמב"ם את העבודה הזרה. האם היא קיימת בהווה? האם יש לה דריסת רגל ביהדות? על כך ברשימה הבאה.
(במדבר תשעח)
