בעת מלחמה צריך להתרכז בניצחון במלחמה. כבר המלחמה הראשונה בהיסטוריה – קין והבל – לימדה אותנו כי המלחמה עוסקת בנקודות היסודיות ביותר של הקיום: עצם הקיום. הצדיק בסיפור המלחמה הראשונה היה הבל, אך הוא לא שרד, ולמעשה שמו מבטא את מה שהתחולל בו: הוא עצמו נעשה להבל ונעלם, ואילו קין היה זה ששרד והמשיך. פיקוח הנפש הלאומי מחייב לשים בראש את הניצחון במלחמה, ודברי דוד "ארדפה אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" הם האמורים להיות לנגד עינינו. על בסיס נקודת הנחה זו יש לבנות גם את הקומות השניות של הקיום. הקומות הבאות של הקיום הם מוסר המלחמה, הרצון למנוע שפיכות דמים בעולמו של הקב"ה, והתקווה המתמדת הנאמרת בכל התפילות ובכל הקדישים כי עושה השלום במרומיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל. המלחמה אינה מעתיקה את תשומת לבו מן החזון העתידי אליו אנו חותרים, ולא לחינם שמו של הקב"ה הוא "שלום".
תשומת הלב של העיסוק במוסר בעת מלחמה מופנה בדרך כלל לשאלות הנוגעות ליחס לאויב. אולם נביאי ישראל הפנו את תשומת הלב גם לכיוון אחר. כבר בסיפור דוד אוריה ובת שבע אנו מוצאים את התופעה המיוחדת: על אף העובדה שעם ישראל נמצא במערכה כבדה מול בני עמון, ה"מצלמות" של הנבואה פונות לנעשה בירושלים. הנבואה אינה עוצמת את עיניה מלראות את מה שמתחולל בארמון המלוכה, ונתן הנביא אינו מרכך את דברי הנבואה שנאמרים לו. גם בשעת מלחמה אסור לו למלך לקחת את אשתו של לוחמו הנאמן, וגם בעת מלחמה מתפנה הנבואה לעסוק בעוול הזה. דוד המלך עליו השלום שופט את עצמו, מקבל עליו את דינו של הקב"ה, ונהפך למושא ציפיתינו ולתקוות המשיחיות שבנו בשל העובדה שהצליח לקום מחטאו ולשוב בתשובה מלאה, שהתקבלה על ידי הקב"ה במלואה.
אכן, הנביאים ראו את עת המלחמה כסכנה מוסרית גדולה גם כלפי פנים. בשם "שעת החרום" אפשר לעשות עוול גדול; בשם ה"אחריות הלאומית" ניתן להציג פנים כאילו על כולם להתגייס, אך בפועל לחמוס את זכויות החלשים יותר ולהתעלם מאלה שאינם מתגייסים; בשם האויב החיצוני ניתן לקרוא לפטריוטיות, אך היא עלולה להיות מפלטו של הנבל. על כן דיברו נביאי ישראל גם בעת מלחמה וקראו למלכי ישראל ולמנהיגים השונים לא לנצל את שעת החרום לטובות הנאה אישיות ופרטיות, כי אם לשמור על יסודות הצדק והמשפט גם בשעות אלה.
בעזרת ד' אנו נצא ממלחמה זו חזקים יותר; בעזרת ד' גילויים גדולים של ניהול תקין, סולידריות לאומית, התגייסות כללית ונכונות למסור את הנפש עבור האומה לא תישארנה נחלת שעות קרב. אוי לנו אם מלחמה זו תגרום לנו להתגעגע אליה, בשל החוסן והעוצמה שהיא חשפה בתוכנו. על כן, גם בשעת מלחמה אנו צריכים לחשוב על הצעדים הבאים. מלחמה זו גובה מאתנו גם מחיר כלכלי כבד מאוד, וזאת עוד על רקע המציאות הכלכלית המסובכת ממילא, ואנו צריכים למנוע מלכתחילה את האפשרות כי מחיר זה יושת רק אלה שאינם מסוגלים להתחמק ממנו, ושהם דווקא השכבות שלא הצליחו במישור הכלכלי האישי; מלחמה זו גובה מאתנו הקצאה תקציבית גדולה לביטחון, ואנו צריכים כבר עכשיו לחשוב כיצד לא להטיל את קיצוצי התקציב דווקא על הפריפריות ועל התחומים בהם נהנה הציבור הרחב, אלא לשתף ביושר ובהגינות גם את אלה שחגגו בימי העליות הכלכליות הגדולות.
מנביאי ישראל למדנו כי העין צריכה להיות מופנית לשני כיוונים. הכיוון האחד הוא הניצחון על אויבינו, והסרת האיום הביטחוני והחרפה הלאומית מעלינו. ברם, בד בבד יש להביט נכוחה על המציאות ולהטמיע בנו כי חוסננו המוסרי והלאומי נבחן גם לאור שאלת הצדק המשפט והחסד, ושאלה אינם נדחים גם לא בשעת חרום.
(שמות תשסט)
והיה מחניך קדוש
השארת תגובה