מערכת שבתוןצוריאל רובינס
במוצאי שבת אחת, בחודש סיון שנת תשנ"א, הדלקתי את הטלוויזיה והייתי בטוח שהגאולה הגיעה.
על המסך סופרה עלילה כמעט בדיונית על כ־15,000 יהודים מאתיופיה, שהיו מנותקים מאות שנים משאר העם היהודי, ובמבצע צבאי רחב שזכה לשם 'מבצע שלמה' העלו אותם לארץ ברכבת אווירית בתוך מספר שעות. כבר למחרת בבוקר התייצבתי יחד עם מספר חברים מהישיבה התיכונית במלון דיפלומט בירושלים, שם רוכזו רבים מהעולים, והתנדבנו לכל מה שנדרש. מאותם הימים נקשרה נפשי בקהילה מופלאה זו, ולאורך השנים ובמסגרות שונות זכיתי לקשרים רבים, אישיים ומקצועיים, עם בני הקהילה.
את כאב הלב הראשון שלי בנושא של יחס הציונות הדתית לבני הקהילה האתיופית קיבלתי דרך סירוב של לא מעט ראשי ישיבות ואולפנות לקבל חניכים וחניכות שלי ללימודים במוסדות שלהם. הסיבות היו מגוונות, חלקן היו מוטעות מהיסוד וחלקן בהחלט אמיתיות ושוות מחשבה, אך בשורה התחתונה הכלל היה ברור– ככל שהמוסד החינוכי מבוקש יותר ויכול למיין תלמידים, הוא סירב יותר לקליטת תלמידים מהקהילה האתיופית. השקעתי זמן רב ואנרגיות מרובות בניסיונות להכניס תלמידים למוסדות המובחרים של החמ"ד מתוך תפיסה ששם יכול ואמור להתרחש החיבור האמיתי, אבל כאמור ברוב המקרים נותרתי כשרק חלק קטן מתאוותי בידי.
למעשה ניתן לומר שהציונות הדתית קלטה את העלייה מאתיופיה כמעשה של התנדבות אך לא כמעשה של השתלבות. תלמידי הישיבה התיכונית בשמחה יארגנו פעילות לעולים מאתיופיה– אבל הם לא יהיו מוכנים ללמוד איתם באותה הכיתה. תלמידות האולפנה יעבירו פעולות בתנועות הנוער על קליטת עלייה ועל תהליך הגאולה המתרחש לנגד עינינו– אבל באולפנה שלהן אותן בנות לא יוכלו ללמוד. הציונות הדתית אמרה למעשה לעולים מאתיופיה: ברוכים הבאים, נעזור לכם ונקלוט אתכם, אבל עד הילדים שלנו. הילדים שלנו יתנדבו אצלכם, אבל לא יהיו חברים שלכם.
הדברים הנכתבים כאן הם כמובן הכללה וישנם גם מוסדות היוצאים מן הכלל בהקשר הזה, אך בתור אחד שבילה זמן רב בניסיונות להכניס חניכים וחניכות למוסדות ה'נחשבים' של החמ"ד אני יכול להעיד ממקור ראשון שברוב המקרים נחלתי אכזבות קשות. העולים מאתיופיה אומנם הופנו אוטומטית למערכת החינוך של החמ"ד אך בניגוד למערכת הממלכתית הרגילה, רוב בתי הספר ה'נחשבים' בחמ"ד הם בתי ספר שממיינים ואינם כפופים לאזורי רישום, ועל כן העולים נשלחו או לישיבות ואולפנות שבהם נותרו מקומות פנויים (או במילים אחרות– המוסדות הפחות מבוקשים) או לכפרי הנוער ולתיכונים המקיפים. כך יצא שהעולים נפגשו והתחברו בעיקר עם תלמידי כפרי נוער ומקיפים שרובם הגדול, כדוגמה, לא נמצאים בתנועות הנוער ולא באמת נמצאים במיינסטרים של הציונות הדתית.
ביחד עם שליחת העולים לעיירות פיתוח ולשכונות חלשות מבחינה סוציו־אקונומית, קיבלנו כעבור 25 שנה קהילה שבה אחוזי הפשיעה והעוני גבוהים, אבל אולי הנתון החשוב לענייננו הוא שקרוב ל־80% מהצעירים בני הקהילה האתיופית מגדירים עצמם כיום כלא דתיים, על אף שכולם הגיעו לארץ כאנשים דתיים וכולם הופנו לחינוך דתי! אחוזי החילון הקטסטרופליים בקהילה האתיופית ודאי לא קשורים רק בהתנהלות הציונות הדתית. אך עדיין נראה לי שהתנהלות מחבקת יותר של החמ"ד הייתה יכולה להקטין מאוד את אחוזי החילון ולגרום לרבים מבני העדה להרגיש חלק מהציונות הדתית.
היום, בפרספקטיבה של שנים, ובפרספקטיבה של תחומים נוספים שבהם מתנהלת הציונות הדתית, ניתן לומר שהציבור אינו מטומטם, והוא מבין היטב את המסר. אם אתם לא רוצים שותפות אמיתית איתנו אז אנחנו לא מרגישים חלק מכם, כך הם אומרים לנו. הם לא צריכים את הטובות שלנו ויכולים להסתדר לבד גם אם לא נארגן להם פעילויות חסד על מנת שאנחנו נרגיש טוב עם עצמנו על שאנחנו תורמים לתהליך קיבוץ הגלויות. חדלו להתנדב, הם אומרים לנו. קראו לנו אם תרצו שותפות אמיתית.
הקהילה האתיופית זו רק דוגמה. לפניה הגיעו גם הקהילות ממרוקו, עירק, תימן, ועוד. הרבה מבניהם, נכדיהם וניניהם של אותם עולים גם הם לא מרגישים חלק מהציונות הדתית כי גם הם עברו את אותו התהליך. גם הם הרגישו שהציונות הדתית מחבקת אותם, עוזרת להם ומתנדבת אצלם, אבל לא באמת רואה בהם חלק ממנה.
ורק אל תגידו לי עכשיו שזה לא נכון כי אתם מכירים עולי אתיופיה מקסימים ומקסימות שהשתלבו נהדר בבני עקיבא או גרים בישוב שלי או לומדים עם הבן שלי בישיבה. בהחלט יש דוגמאות נפלאות ולשמחתנו יש כבר לא מעט כאלו. אבל עדיין, מדובר במיעוט. הרוב הגדול של הקהילה האתיופית לא רואה את עצמו חלק מהציונות הדתית, וגם אנחנו לא רואים בו חלק מהציונות הדתית. להפך, הם רואים את אלו שכן השתלבו כחריגים, כ'משתכנזים', ובמקרים מסוימים ככאלו שכבר לא ממש חלק מהקהילה.
כשמסתכלים קדימה ושואלים מה ניתן לעשות על מנת למזער נזקים ועל מנת לחבר חיבורים בתוך החברה המפולגת שלנו, חשוב להבין שאומנם מאוחר אבל לא מאוחר מידי. אומנם הקהילה האתיופית ברובה הגדול לא מרגישה חלק מהציונות הדתית אבל בהחלט אפשר לגרום לה להרגיש בבית בסביבה האידיאולוגית שבעיניי אמורה להיות הכי טבעית לה והכי נכונה לה.
הדבר הראשוני והחשוב ביותר הוא כמובן הרצון. אם רוצים שזה יצליח צריך לרצות את ה'ביחד' הזה, לרצות את פתיחת השורות הזו ואת שילוב התרבויות הזה. צריך להבין באופן עמוק שתהליך של קיבוץ גלויות הוא אומנם מורכב, אבל מביא ברכה לכל הצדדים המעורבים בו. זה שילוב שמצריך ענווה גדולה, אמון בתהליך ובאנשים, אבל זו ורק זו המשמעות של קיבוץ גלויות בדור של גאולה. כשהתורה מספרת לנו על תהליכי הגאולה היא לא מתכוונת שנגור בשכונות נפרדות לפי עדות אלא בדיוק להפך. כשאנחנו מתפללים על קיבוץ גלויות איננו מתכוונים לסניפי בני עקיבא נפרדים ולבתי ספר שונים אלא בדיוק להפך.
הקב"ה הוא מקבץ נידחי ישראל. התפקיד שלנו הוא לדאוג לכך שהנידחים הללו אכן יישארו מקובצים.
**8
(המאמר המלא בגיליון הקרוב של כתב העת 'דעות' בהוצאת נאמני תורה ועבודה, גיליון 86 בנושא יוצאי אתיופיה)
צוריאל רובינס הוא עמית בבית הספר מנדל למנהיגות חינוכית, לשעבר מנהל הישיבה התיכונית אמי"ת בלבב שלם בירוחם. ניהל תכניות מנהיגות לבני העדה האתיופית בבני עקיבא ובישיבת ההסדר בירוחם
(ויצא תשע"ט)
