ד"ר שוקי פרידמן
על פי הסכמי אוסלו, רצועת עזה ויהודה ושומרון הם שני חלקים של ישות אחת. למרות זאת, המצב בשני החלקים הללו שונה באופן קיצוני. ביהודה ושומרון יש התיישבות ישראלית ושליטה צבאית ישראלית מלאה, לצד שליטה פלסטינית חלקית של הרשות בשטחי A, המקובלת על ישראל. בעזה אין נוכחות ישראלית אזרחית או צבאית וחמא"ס השולט ברצועה נחשב בישראל ארגון טרור.
למרות זאת, האו"ם, הצלב האדום ומדינות רבות בעולם סבורות שישראל עדיין נחשבת כובשת בעזה. למה? בעזה חיים כ-1.7 מיליון פלסטינים בשטח של 365 קמ"ר. בנוסף למצרים ולים, רוב הגבול של עזה הוא עם ישראל, כך שלמעשה ישראל שולטת בו, ובכלל זה גבולה הימי, ובידה האפשרות לפתוח או לסגור אותו כרצונה.
לאחר עליית חמא"ס לשלטון ב-2007 הכריזה ישראל על עזה כעל 'ישות עוינת' והיא מטילה עליה סנקציות שונות. בשל עוינות ארגון חמא"ס לישראל וההתקפות שיוצאות משטח הרצועה לישראל, ישראל מטילה מגבלות על חופש התנועה של פלסטינים מתוך הרצועה ובין שטחי יהודה ושומרון לעזה ועל הסחורות שנכנסות ויוצאות מן הרצועה. בנוסף מוטל על עזה סגר אווירי וימי, ולא מתאפשרת שום תנועה של מטוסים או אניות אל עזה וממנה.
משכך, יש הטוענים כי למרות שישראל לא נמצאת בקביעות בשטחי רצועת עזה, היא שולטת בהם. לטענתם, על פי דיני הכיבוש הכיבוש יסתיים רק כשלתושבי עזה יהיה חופש תנועה אל הרצועה. בנוסף, לדבריהם, ישראל חייבת לנהוג כלפי הרצועה על פי דיני זכויות האדם. על פי הניתוח המשפטי הזה, ישראל אחראית למעשה לשלומם ורווחתם של האזרחים בעזה והיא חייבת לספק את צרכי החיים שלהם ככל שהדבר נמצא בשליטתה.
אך, כמובן שהמדיניות המשפטית הרשמית של ישראל נמנעת מלהכיר בשליטה הישראלית ביהודה, שומרון ועזה ככיבוש. יתרה מזו, לאחר ההתנתקות ישראל הודיעה כי היא לא אחראית מהבחינה המשפטית לנעשה בעזה. בפועל עושה ישראל מאמץ לספק את הצרכים ההומניטאריים הבסיסיים של תושבי עזה, אך גם זאת בכפוף לשיקולים ביטחוניים ולא מתוך חובה משפטית.
לוויכוח הזה השלכות מעשיות. היקף האחריות המשפטית של ישראל כלפי רצועת עזה עולה בדיונים במועצת הביטחון של האו"ם ובין ישראל למדינות בעולם. היכולת של ישראל לשכנע בתפיסתה המשפטית את המציאות, ומנגד, התפיסה הרווחת בגופים אלו מביאים לא אחת לגינוי של ישראל ומקשים עליה לפעול בהקשרים דיפלומטיים ומבצעיים.
ד"ר שוקי פרידמן הוא מרצה למשפטים במרכז האקדמי 'פרס'.
(ויצא תשע"ט)