זקן – מראה יהודי?

אופנות, כטבען, באות והולכות. מה שהיה יפה בעבר, לא יפה כיום, ומה שלא יפה כיום, יחזור להיות יפה מחר. כך נראה שקרה לזקן. אם עד לפני שנים לא רבות, גבר שאינו מגולח נחשב כבעל מראה מנוול, בזמן האחרון נראה שמשהו השתנה. יותר ויותר גברים מגדלים זקנים, קצרים וארוכים, והדבר הפך למותג אופנתי.
לכאורה, יאמרו רבים, המסורת היהודית אמורה להיות שמחה מכך. הרי אצל רבים נתפס הזקן כמראה יהודי אותנטי. בעבר הלא רחוק, הגילוח נחשב לסמלם של המתבוללים. אצל רבים המתקרבים למסורת הדבר מתבטא בגידול זקן, וכשאנו מדמיינים כיצד נראו גדולי ישראל אנו מן הסתם מציירים אותם עם זקן. הרי אין רב ללא זקן, לא? ובכן, מסתבר שלא. סקירה רחבה של המקורות מעלה שקיים בנושא זה מנעד די רחב של עמדות וגישות.
מהמקורות היהודיים הקדומים עולה בבירור שיהודים היו בעלי זקנים. כך אנו למדים משליחיו של דוד המלך, שחנון מלך עמון גילח את חצי זקנם כדי לבזותם. המקרא מספר שדוד הושיב אותם ביריחו עד שיצמח זקנם בחזרה (שמ"ב י, ד-ה), במקום לנקוט בפתרון הפשוט יותר – לגלח את חצי זקנם הקיים, ומכאן שהיה זה לא מקובל להיות מגולח בעת ההיא. בספר תהלים אנו שומעים על אהרון הכהן שהיה בעל זקן (קלג, ב), ובספר ירמיה אנו רואים שגילוח הזקן היה אקט של אבלות ובזיון (מא, ה). .
קשר הדוק אף קיים בין הזקן (קוץ קמוצה) ובין הזקן (קוף צרויה). במקרא, האיש הזקן (שלא כבימינו, למרבה הצער) הוא בעל מעמד מכובד, וקרוב לוודאי שהדבר ניכר בין היתר בעקבות הזקן שעיטר את פניו. בספרות חז"ל קשר זה בוטא בקביעה "הדרת פנים – זקן" (בבלי שבת קנב, א), שניסוחה על משקל הציווי המקראי "והדרת פני זקן" (ויקרא יט, לב). ממקום אחר אנו למדים שהוא אף נחשב כדבר יפה ומרשים. הגמרא שואלת מדוע לא נמנה רבי יוחנן ברשימת האנשים היפים שנודעו בהיסטוריה, ומתרצת זאת בכך שלא היתה לו הדרת פנים, היינו זקן (בבלי בבא מציעא פד, א).
אבל, האם יש בכל זאת כדי לקבוע שראוי ליהודי לגדל זקן? מסתבר שלא. כבר במקרא אנו רואים בגילוח מעשה מטהר. הלויים שנכנסו לעבודת המשכן נדרשו לגלח את כל גופם בתער, כולל את הזקן, ואף המצורע, בסיום ימי צרעתו, התחייב בגילוח. יתירה מכך; בחכמת הקבלה הזקן מסמל את צינורות השפע, וישנם מקובלים הטוענים לפיכך שאסור לגעת בו בכלל (כך עד היום נוהגים החסידים). ואף על פי כן, בתשובה מרתקת, טוען החתם סופר שאין איסור בגילוח (שו"ת חתם סופר א, קנט). מצד חשש חוקות הגויים הוא טוען ש"לא נמצא בש"ס ופוסקים… שיהיה הפרש בין ישראל לאינו ישראל בגילוח הזקן". הטעם לכך הוא שבעבר כולם היו מגדלים זקנים, כולל הגויים. ומצד הקבלה, מעיד החתם סופר על "כל ארץ אטליה שכל חכמיה מגולחי זקן". חכמים אלו נתלים לדבריו ב"ר' מנחם עזריה (=מפאנו)… אבי המקובלים שהוא היה מגולח מבלי השאיר שערה אחת".
האם אגדה זו על הרמ"ע מפאנו נכונה? אינני יודע, אבל לענייננו אין זה משנה. עובדה היא שחכמי איטליה, על פי עדותו של החתם סופר, וכך גם אנו יודעים על ישיבות ליטא שלפני השואה, נהגו לגלח זקנם. גם בדורנו נודעו רבנים (כמו הרב אהרן ליכטשנטיין) ואפילו מקובלים (כמו הרב חיים כהן, החלבן) שאינם מגדלים זקן.
נמצאנו אפוא למדים שבעניין הזקן אין הסכמה גורפת על חשיבותו. ואם רבנים גדולים נהגו להתגלח ודאי שהאדם הפרטי רשאי בקלות לעשות כן. השאלה היא כעת כיצד מותר להתגלח מבחינה הלכתית. על כך נמשיך ונעסוק ברשימה הבאה.
(ויגש תשע"ט)