הנרות הזעירים וההדתה

יוסף מזדהה במצרים על פי מוצאו כ'איש עברי'. בשם זה קוראת לו אשת פוטיפר: "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (בראשית לט יד), וכך הוא מבקש משר המשקים להזכיר אותו בפני פרעה: "כי גנוב גונבתי מארץ העברים".
עבדים נוטים בדרך כלל לבקש לטשטש את זהותם הקודמת ואת ארץ מוצאם ולנסות להתקבל כשווים. יוסף מקפיד לשמר את שמו, מוצאו, וזהותו הייחודית, למרות שהדבר יכול לפעול לרעתו. הדבר נזקף לזכותו ובשל כך הוא זוכה להיקבר בארץ ישראל: "אמר (משה רבנו א.ש.) לפניו: רבש"ע עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ?! אמר לו הקב"ה: מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו! יוסף הודה בארצו, וכו'" (דברים רבה ב ח). וכך גם מציג אותו שר המשקים בפני פרעה: "ושם אתנו נער עברי" (בראשית מא יב).

יוסף הקפיד להשפיע מעבריותו ומאמונתו בקב"ה בתוך מציאות אלילית, באופן עדין וסולידי ולא בצורה כוחנית וכפייתית. לפתרון חלומותיהם של שר המשקים ושר האופים אמר: "הלא לאלוקים פתרונים ספרו נא לי" (בראשית מ ח), החצין והבליט את אמונתו המיוחדת בקב"ה שממנה מקור כוחו וסוד יכולתו לפתרון החלומות. כך גם בפתרון חלום פרעה: "ויען יוסף את פרעה לאמור בלעדי אלקים יענה את פרעה" (בראשית מא טז). הוא לא מיחס את הגדולה לעצמו: "אמר יוסף: בלעדי א-להים יענה וגו', תלה הגדולה בבעליה (בקב"ה א.ש.)" (תנחומא מקץ מא ג).
פרשת וישב נקראת בסמוך לחנוכה או בשבת חנוכה. עיקרה של מצוות הדלקת נר חנוכה הוא פרסום הנס. נס הניצחון הגדול של החשמונאים על היוונים ונס פך השמן. הניצחון על היוונים היה חסר תקדים בהיקפו. למרות הנחיתות המספרית של החשמונאים והיתרון המוחלט באמצעי הלחימה של הצבא היווני המודרני, הטוב ביותר בעולם באותה תקופה, ניצחו בקרב אחר קרב וכבשו מחדש את ירושלים והמקדש וערערו את המעמד הבינלאומי של היוונים, כאימפריה עולמית. ציון הניצחון לדורות ע"י הדלקת הנרות בא לפרסם ולהחצין שמקור כוח גבורתם המיוחדת בא להם מכח אמונתם בקב"ה, והצלחתם באה להם בזכות הסיוע האלוקי.
פרסום הנס נעשה ע"י הדלקת נר חנוכה בטפח הסמוך לפתח הפונה לרשות הרבים מבחוץ והוא מודלק משקיעת החמה ועד שתכלה רגל מן השוק, כדי שיוכלו העוברים והשבים לראותו.
ה"מתכונת היא המסר"! למרות גודל הניצחון תקנו חכמים שעלינו לציין אותו לדורות בצניעות, בהדלקת נר סטנדרטי. 'בגן של שולה' שרנו על הנר הקטן: 'נרותי הזעירים' 'נר לי דקיק', "באנו חושך לגרש.., כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן". להלכה אם הדליק אבוקה "כמין מדורה" לא יצא ידי חובה! (שבת כ"ג ע"ב, רמב"ם חנוכה ד ד).
מהו המסר לדורות מהדלקת נר דווקא? וכי לא היה ראוי, לגודל הנס והתשועה, לציינו באמצעות לפידים ואבוקות שנראים למרחקים, או משואות שמעלות להבתן ברשפי אש לרום שמים?
בנר חנוכה יש ביטוי לתפיסה של: "כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ד' צבאות" (זכריה ד ו). כי מקור העוצמה תלוי ברוח ובאמונה יותר משהוא תלוי בכח פיזי – הניצחון על התפיסה החומרנית היוונית שהכל תלוי בכח פיזי. "אמנם כח החיים הגדול הטמון בהאור הצנוע שבנר החנוכה, הוא מבטיח לנו את בטחונו של הנצחון של נצח ישראל" (הרב קוק זצ"ל מאמרי הראיה ח"א 150). לעיתים דווקא הקוטן הפיזי מבטא יותר את העוצמה והמשמעות שבדבר.
בעידן שבו קמה זעקת ה'הדתה', כנגד ההארה של היהדות לרשות הרבים, עלינו לזכור ולהזכיר שהמתודולוגיה של "פרסום הנס" היא ע"י הפצת אור הנר דווקא. באורו העדין הוא מקרב ומזמין לעומת המדורה השורפת שמאיימת בחומה ויוצרת ריחוק: "כי אין יכול לקרב אל המדורה כמו שיכול לקרב עצמו אל הנר ולהיות נהנה בו" (מהר"ל נר מצוה עמוד כו).
(וישב תשע"ט)