הרב שי פירוןמחד, תורת התשובה תופסת מקום מרכזי בחיינו. ארבעים יום בשנה, בין ראש חודש אלול ליום הכיפורים, מוקדשים למידת התשובה, שלא לדבר על מקומה בכל אחד מימי השנה. התשובה מספרת סיפור חדש על חיי האדם, חיים שיש בהם הזמנה להתחלה מחודשת.
אנשים נוטים שלא להודות, להתנצל. לומר בפשטות: טעיתי, כשלתי.
אנו לא מבינים עד כמה הכישלון הוא אנושי. לוקחים אחריות ויוצאים לדרך חדשה. תירוצים – לא יצילו אותך, רק יעזרו לך להתחפר, לעמוד במקום.
כדי שזה יעבוד, צריך ללמוד מהקב"ה. ללמוד לסלוח. לא להתנהג בציניות כלפי המתנצל, לחפש תועלות ומניעים. תנו כבוד למתנצל, למי שמודה שטעה.
החיים הציבוריים בישראל הורסים את נשמת המנהיגים: אם יודו – נחפש מניעים נסתרים. אם יכחישו – נוקיע אותם.
סיפור יהודה ותמר מעלה שאלות רבות, אתמקד באחת מהן. האדמו"ר מפיאסצנא בהקדמתו לספר 'הכשרת האברכים' מנחה אותנו בדרך הראויה לקרוא בתנ"ך: "תשתדל להשתתף בכל מאורעות הקודש שעברו כאילו אתה היית אז. משתתף בהליכת אברהם אבינו ויצחק לעקידה, ובצערו של יעקב אבינו בשעה שהתפלל לה' הצילני מיד אחי… אבל הלא לפי יסודות הנאמרים בתורה ובמדרשות אתה חושב, רק מרחיב את מחשבתך בהן…". המשימה הגדולה של האדם היא לחיות את התנ"ך.
בשיאה של הפרשה, מגיע הרגע שבו עומדת תמר להישרף:
"וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף. הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ".
התנהגותו של יהודה מפעימה. ברגע אחד, הוא מבין שטעה, התנהג שלא כראוי ולכן הודה. ולנו קוראים יהודים. יהודים וישראלים. כדי להיות ישראלים (ישרים עם א-ל) עלינו להיות יהודים – כאלה המסוגלים להתוודות ברגעי אמת, להכיר בטעות, לא להתבייש.
בשיח הציבורי לא מכבדים את המודים בטעותם. מספרים עליהם שטיפסו על עץ וירדו בבושת פנים, מנתחים את הרווח הפוליטי של המתוודה. שוכחים שאנחנו יהודים. בסידור עולת ראי"ה מדגיש הרב קוק בביאור תפילת מודה אני: "ההוראה הלשונית של חובת הודאה, בביטוי 'מודה' ביחוד, משותפת היא להודאה מגזרת תודה, הבאה מתוך הכרת הטובה של המיטיב, ומגזרת התודות והודאה על האמת". למילה 'מודה' שתי משמעויות: הודאה ווידוי. ממשיך הרב וכותב: "והדברים מתאימים זה לזה". עלינו לומר תודה על זה שיש לנו את האפשרות להתוודות. תנו למנהיגים יהודים להתוודות, אפשרו להם. חבקו את הווידוי. תנו אמון במנהיג המתוודה, אל תחפשו רק מניע נסתר, מניפולציה.
היכולת להתוודות כרוכה במידת האחריות. לימים, יעמוד אותו יהודה אל מול אחיו, יוסף, תוך שהדגיש: "כי עבדך ערב את הנער מעם אבי לאמר אם לא אביאנו וחטאתי לאבי כל הימים". לא אפיזודה של וידוי ואחריות בפרשת תמר, כי אם אורח חיים, המלווה את יהודה בצמתים רבים בחייו. זוהי אחת התכונות ההופכת את יהודה כמי שראוי למלכות, "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ. גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" ובלשון המדרש: "מטרף בני עלית, מטרפו של יוסף עלית, ונתעלית מטרפה של תמר. עלית, ונתעלית". מנהיגים אמיצים הם מנהיגים טועים היודעים להודות בטעויותיהם, לוקחים אחריות ומתקנים. זו גבורה אמתית.
(וישב תשע"ט)
