הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)פרשת יהודה ותמר קוטעת את הרצף בתיאור הירידה של יוסף למצרים. במקביל לסיפורו של יוסף מבקשת התורה להתמקד במשבר שמתרחש במשפחתו המצומצמת של יהודה. בתקופה זו מתעצבת אישיותו של יהודה, שעתיד לעמוד מול יוסף ולערוב לחיי בנימין. לאחר שתמר נותרה אלמנה גלמודה המתוסכלת ממצבה המשפחתי – החליטה לעשות מעשה. היא לא הייתה מוכנה להשלים עם המציאות, אלא ליטול את גורלה בנחישות ובאמונה גדולה. יהודה בא אליה בידיים ריקות ולכן תמר דרשה ממנו ערבון, שכולל את חפציו האישיים עד אשר יביא גדי עזים מהעדר. מאוחר יותר ניסה יהודה לשלוח לה את האתנן, אך השליח חזר וסיפר לו כי לא איתר את הזונה. יהודה העדיף להשתיק את העניין ולא לדרוש את העירבון "פֶּן נִהְיֶה לָבוּז".
משהתגלה הדבר שתמר זינתה, פסק יהודה: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". על אף שבידיה היו חפציו האישיים, שהוכיחו את חפותה, היא לא הכריזה על כך ברבים, אלא שלחה ליהודה את חפציו והפקידה בידיו את הבחירה. לולא היה מודֶה, הייתה מוּצאת לשריפה. באמונתה הגדולה פנתה ליהודה במילים: "הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה". וכך דורשים חז"ל: "הכר נא למי החתמת וגו' אמר ר' יוחנן אמר הקדוש ברוך הוא ליהודה אתה אמרת לאביך הכר נא חייך שתמר אומרת לך הכר נא" (בראשית רבה וישב, פה). במילותיה של תמר נסגר מעגל. כאשר הביאו האחים את הכתונת אמרו לאביהם, בהנהגתו של יהודה: "הַכֶּר נָא", בכך רצה יהודה להסתיר את סוד המכירה. תמר עושה שימוש באותן המילים, "הַכֶּר נָא", לצורך פעולה הפוכה – חשׂיפת הנסתר והסמוי מן העין. זאת ועוד, תמר אינה מגלה את סודם של אותם חפצים היא מותירה ליהודה את האפשרות לגלות זאת בעצמו.
יהודה, שביקש בעבר להסתיר את מעשיו, מתקן הפעם את מעשיו, מגלה את חטאו ומודה "צָדְקָה מִמֶּנִּי". יהודה שביקש להתנער מאחריות בהצגת כתונת הפסים נדרש כעת לקחת אחריות בזכות תמר שהשתמשה בעירבון כאמצעי לגלות ערבות. העירבון מעביר אותנו לראשונה ממציאות של ניכור בתוך המשפחה, כשאחים יכולים להגיע לשנאה ושפיכות דמים, למציאות של ערבות בתוך המשפחה. מרגע זה תפיסתו של יהודה השתנתה והוא היחיד שיוכל בעתיד לשכנע את אביו לשלוח את בנימין למצרים: "אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ". ובהמשך, להילחם על שחרורו של בנימין.
זאת ועוד, סיפור מכירת יוסף גדוש בשנאה, בהוצאת דיבה ובאמירות קשות, ומנגד בפרשתנו תמר מלמדת מהו איפוק ועד כמה יש להיזהר בכבודו של האחר וקל וחומר בכבוד חמיה. תמר מראה ליהודה את חפציו האישיים מבלי שיתבייש, ומכאן דורשים חז"ל: "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים" (בבא מציעא נט ע"ב). תמר מוכנה ליטול סיכון. היא יודעת שיהודה יכול גם להכחיש, אבל היא נותנת בו אמון מוחלט, אפילו שעד כה הוא ראה בה גורם אשם במות ילדיו. אכן, תמר צדקה בהשערתה ויהודה מודה על טעותו באומרו: "צדקה ממני". יהודה חשב שתמר היא זו שאחראית על מות בניו ער ואונן והתאוריה שלו התחזקה לאחר שהתגלה שתמר לכאורה חטאה וזינתה, אולם, ברגע שאמרה לו "הכר נא" יהודה הבין שתפיסתו הכוללת עליה קרסה ברגע אחד. יהודה היה יכול להכחיש ולהתנער מחפציו אבל הוא החליט להיות יהודה – להודות על האמת.
תמר זכתה לשנות ברגע אחד את יהודה מאדם שמסוגל לשקר לאביו לאחד שדבק באמת, מודה על טעותו וערב למשפחתו.
החוויה שעבר יהודה עם כלתו תמר הכרחית להבנת סיפור מכירת יוסף. פרשה זו מלמדת אותנו שאדם נבנה במהלך חייו באמצעות אירועים שמטלטלים אותו וגורמים לו להיות במקום אחר.
(וישב תשע"ט)
