את הציור הזה המתאר את מלחמת המלכים ציירתי עוד בתחילת דרכי כאמן, לאחר מלחמת יום כיפור. מלחמה זו שכמעט מחקה את כל ההצלחות ממלחמת ששת הימים, הזכירה לי את ניצחונם של ארבעת המלכים ואת גבורתו של אברהם, שבזכות אמונתו החזקה בקב"ה וביחד עם שלוש מאות ושמונה עשרה עבדים בלבד ניצח את צבאותיהם האדירים של ארבעה מלכים שזה עתה כבשו במהירות אחד עשר ממלכות ששלטו בכל המזרח התיכון.
בציור הדגשתי את האבסורד שבמלחמה. בציור אנו רואים קרב בין אנשים שונים ומשונים, והציור כאילו מקפיא את הזמן מלכת באמצעו של הקרב. בבחינה מדוקדקת אפשר להבחין כי כל לוחם מאיים על לוחם אחר, אך בו בזמן הוא בעצמו מאוים. אם ניתן לקרב זה להמשיך ולו לכמה שניות, כל הלוחמים יפלו חללים. כך אני ממחיש כי תמיד במבט אל העבר, לאורך כל שנות ההיסטוריה, במלחמה אין מנצחים.
לפי המדרשים, סיפור מלחמת המלכים גולל בתוכו רבדים עמוקים ומסרים חשובים ביותר.
נקדים תחילה את המסרים התורניים ורק בסופם אוסיף את המסר הפילוסופי המיועד לכל אחד מאיתנו.
אנו מאמינים שהתורה היא נצחית ואקטואלית בכל דור ודור עד הדור האחרון. פירוש האימרה "מעשה אבות סימן לבנים" (שמקורה במדרש תנחומא סימן ט) הוא שכל מה שכתוב בתורה ובעיקר מעשי האבות, הוא חומר למידה והדרכה לכל הדורות. מכיוון שכך, ברור כי סיפור המלחמה שהייתה המלחמה הראשונה שעליה כתוב בתורה, לא נכתב סתם כך בשביל לספר את קורות העבר. וכפי שכתב החכם באדם: "מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל־חדש תחת השמש" – אם נלמד את מה שהיה נוכל להבין את מה שיהיה. ולכך בדיוק מתייחסים דברי המפרשים השונים ובראשם הרמב"ן.
בפרשה מדובר על ארבעת המלכים המייצגים לעתיד לבוא את ארבעת הממלכות שניסו בעבר וינסו בעתיד להשמיד את עם ישראל. והם: אמרפל מלך שנער, שנער היא בבל ומלך בבל היה נמרוד. הוא זה שתכנן למרוד בה' ולבנות את מגדל בבל. אריוך מלך אלסר, עיר בפרס. כדרלעומר מלך עילם היא יון. ותדעל מלך גוים מזרעו של עשיו שימלוך בעתיד על גוים רבים ומקום מושבו רומי. כך מסביר הרמב"ן: "המעשה הזה אירע לאברהם, להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם", בדיוק בסדר בו הם כתובים בפרשה. בתחילה הבבלים, לאחר מכן הפרסים אחריהם היוונים מלחמות שכבר התממשו בעבר, בהן נחרבה ישראל ויהודה, נחרב בית המקדש ועם ישראל הוצא לגלות. לבסוף כמו שכתוב בפרשה יגיעו כל הגויים בני עשו, בחסות מלך רומא ויכריזו מכל מקום בעולם על רצונם להשמיד את עם ישראל, ויפתחו במלחמת גוג ומגוג. אך סוף טוב הכל טוב. "לבסוף יתגברו בניו על כל הגויים ויפלו כלם בידם וישיבו כל שבותם ורכושם" כמו אצל אברהם.
מפרשה זו אנו למדים מסר נוסף: מאחורי כל מלחמה ולו הגדולה האכזרית והארוכה ביותר, עומד גורם נסתר המניע את המאורעות המתרחשים מול עיננו וסיבותיו עלומות ונסתרות. לפעמים חשיבה מעמיקה מבהירה לנו את המניע האמיתי, לפעמים לוקח דורות עד שהמניע מתגלה ולפעמים הוא לא מתגלה לעולם. מסיבה זו מפנה אותנו משה בספר דברים ואומר "זכר ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך", כשיש לך מאורע שאינך מבין מצווה עליך לפנות למקורות "שאל אביך", או לגדולי התורה "זקניך" ורק כך תוכל לקבל הבנה מעמיקה יותר.
בכדי להבין את הסיבה האמתית למלחמה זו, ואת הסיבה שאברהם מיהר לשחרר את לוט, למרות שבמציאות לא היה לו שום סיכוי לבצע זאת, צריך להבין את המניע של אמרפל הוא נמרוד לצאת למלחמה, שהרי חמשת המלכים בגדו במלך כדרלעומר ולא בו. נפנה למדרש. מסתבר שלנמרוד שרצה להילחם בקב"ה ונכשל, הייתה סיבה מאוד חשובה להצטרף ולתפוס את לוט שמזרעו יצאו שני עמים, עמון ומואב. רות המואביה שהיתה מצאצאיו של לוט, היתה סבתו של דוד המלך, שממנו נולד משיח בן דוד המושיע של עם ישראל במלחמה האחרונה העתידית. וכך מתגלה הסיבה האמיתית שבגללה הצטרף נמרוד למלחמה, בכדי לתפוס את לוט ובכך למנוע את לידת משיח צדקנו. וזו בדיוק הסיבה שאברהם אבינו מיהר לצאת ולהציל את לוט מידיו של נמרוד. כי גאולת ישראל וניצחון הקדוש-ברוך-הוא על העולם היו תלויים בהשבת לוט מהשבי.
ובנוסף, מכאן אנו למדים מהי מלחמת מצווה ואיך מנצחים בה. ומדוע אברהם לא חשש לחייו וחיי אנשי ביתו ויצא למבצע התאבדות ללא פחד. אברהם, שאמונתו בקב"ה היתה מוחלטת, זכר את הבטחת הקב"ה: "וה' אָמַר אֶל-אַבְרָם, אַחֲרֵי הִפָּרֶד-לוֹט מֵעִמּוֹ, שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם–צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה כִּי אֶת-כָּל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה רֹאֶה, לְךָ אֶתְּנֶנָּה, וּלְזַרְעֲךָ, עַד-עוֹלָם וְשַׂמְתִּי אֶת-זַרְעֲךָ, כַּעֲפַר הָאָרֶץ: אֲשֶׁר אִם-יוּכַל אִישׁ, לִמְנוֹת אֶת-עֲפַר הָאָרֶץ–גַּם-זַרְעֲךָ, יִמָּנֶה. קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ, לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ: כִּי לְךָ, אֶתְּנֶנָּה". אברהם הבין שאין כל סיכוי שהוא ייפגע במלחמה, כי באותה עת עדיין לא היו לו ילדים וברור שהוא היה צריך להישאר בחיים ולא להיפגע. לכן מיד הוא יצא להציל את לוט והצליח אך ורק בגלל אמונתו. כלומר, הכלל הראשון הוא שבמלחמת מצווה מנצחים רק אם יש אמונה.
אך כאן נשאלת השאלה, אם כל כך ברור שבמלחמות אין מנצחים ו"כל מה שהיה הוא שיהיה", מדוע לא הבינו זאת בני האדם והפסיקו ממלחמותיהם? בכדי לענות על כך עלינו להעמיק לנבכי מהותו של האדם. מבחינה מדעית ותאולוגית. כך גם נבין את ההבדל בין מלחמה רגילה, למלחמת מצווה, ואולי גם נבין את הסיבה למלחמות הקטנות שלנו בבית, בעבודה, בקהילה וכד'.
ביהדות מוסבר שכל אדם נברא גוף ונשמה, שני מושגים בסיסיים, גשמיות ורוחניות. החומר שנוצר בציווי האלוקי: "פרו ורבו ומלאו את הארץ", והרוח האלוקית, מושג שהוא מעל הטבע כפי שנאמר: "ויפח בו רוח חיים". שני המושגים הללו הם הפכים מוחלטים. בעוד שהנשמה יכולה למלא את שליחותה רק ע"י נתינה, הגוף יכול למלא את תפקידו רק מלקיחה. מסיבה זו קיים כביכול קונפליקט קבוע בין הגוף לנשמה, לקונפליקט זה אנו קוראים מלחמת היצר.
הגוף והנשמה מתקיימים בסימביוזה מלאה. אנו מאמינים ויודעים כי הנשמה היא החשובה מבין השניים. מאחר ואדם בלי נשמה הוא חומר בלבד, עפר מהאדמה, ואילו נשמה בלי חומר נשארת נשמה. בדיוק כמו שמכונית ללא נהג היא פיסת מתכת ופלסטיק. ואילו נהג בלי מכונית נשאר נהג בן אנוש כפי שהיא.
ביהדות מלמדים אותנו להיעזר באמונה, בתורה ובמצוות בכדי לגרום לנשמה לשלוט בגוף ולמלא בעזרתו את יעודה הרוחני. רק לאחר שהנשמה הופכת את הגוף מלוקח לנותן, היא יכולה למלא את שליחותה וליצור בעזרתו את יעודה: את האושר האמיתי, אושר הכולל בתוכו אהבה שמחה נחת ושלווה וכד'. בצורה זו, גם הגוף וגם הנשמה נהנים ממנו וחייהם המשותפים הופכים לאידיליה. לאומת זה הגוף לבדו שבסיס קיומו היא הלקיחה, לא יכול לעולם לקבל מבחוץ אושר אמיתי, מאחר ואת ההרגשה של האושר האמיתי לא ניתן לקחת, לקבל, לרכוש או להעביר לזולת,
לדאבוננו, למרות כל זאת, ברוב המקרים הגוף הוא זה שמצליח לכוף את רצונו על הנשמה, ועושה ככול חפצו אעפ"י שהדבר פוגע ביכולתו להיות מאושר ובנוסף פוגם ביעודה של הנשמה.
הסיבה לכך היא שהנשמה נשארת לעד, בעוד שלגוף יש זמן חיים מוגבל, הוא נמצא במצב של הישרדות תמידית הדוחפת אותו לקחת ככול אשר יוכל בכדי להגן על עצמו. יותר מקורות מחיה ומגורים, יותר כוח ושררה. ככל שהוא מצליח לקחת יותר כך הוא משתכנע שבכוחו לקחת לעצמו גם אושר – שהוא הדבר העיקרי. אך כאשר הגוף מגלה שהוא לא מצליח בכך, הוא ומנסה לקחת עוד ועוד, בתקווה כי בסוף הוא יגיע אל האושר הנכסף.
הניצחון של הגוף על הנשמה הוא הגורם הראשוני לכל המלחמות, לכל המאורעות בהיסטוריה גדולים כקטנים והוא הגורם לכל הריבים ותסכולים האישיים בבית ומחוצה לו. לעומת זאת כשהנשמה מכתיבה לגוף את המהלכים והגוף נמצא במצב של נתינה לעולם לא תיווצר מכך מלחמה, שנאה או ריב. רק כשהנשמה האלוקית מאוימת, נוצרת מלחמת מצווה. מלחמה שהמנצחים בה הם לא הרבים או החזקים, אלא המאמינים בקב"ה ככתוב: "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון".
בשיתוף החברה לחקר המקרא