יש דברים בחיים שאין בהם קיצורי דרך, ושצריך לעבור אותם ובהם באופן מסודר שלב אחרי שלב, בלי דילוגים ובלי מניפולציות.
בחיים צריך לסנכרן בין הרגש לשכל, בין כל חלקי הנפש ומבנה האישיות הפרטי והלאומי.
הרגש עלול להטעות, להתפעל, לעבור ממצב למצב לפעמים גם באופן קיצוני. הרגש עלול להתרגש מאפקטים ומהשפעות חיצוניות, שבחלוף האפקטים הללו יחזור האדם למצבו הקודם כאילו לא קרה כלום.
השכל, לעומתו, פועל לפי כללי משחק אחרים. רגוע יותר, מחושב יותר, מתון יותר בתגובותיו, הגיוני יותר- ולכן פחות נתון להשפעות ולהשפעת אפקטים חיצוניים כאלו ואחרים, וודאי לא ברמות קיצוניות של מעברים חדים.
בני ישראל יוצאים ממצרים בגופם, אבל עדיין בפנימיותם הם עבדים. אפשר להוציא אותם פיזית בן לילה, אבל את המנטליות והמהות הפנימית שעל פיה חיו כעבדים אי אפשר להוציא בלילה אחד. גם ניסים וקולות וברקים, וקול שופר חזק מאד, עדיין לא יוצרים בני חורין אמיתיים, והראייה, שעם כל האפקטים הללו היו גם כאלו שבאותם רגעים של מתן תורה רקדו לעגל.
התובנה הזו, שצריך לסנכרן בין הרגש שמרגיש חופש וחירות, לבין השכל שעדיין נמצא במצב של עבדות, היא הרקע להסברו המרתק של ה'שפת אמת', לפסוק: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם".
שואל על כך ה'שפת אמת'- מה הרעיון לחזור לכיוון מצריים לאחר שכבר התרחקת משם? מה ההיגיון בציווי 'וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת' ?
תשובתו המרתקת היא שלגאולת מצרים יש שני שלבים. בשלב הראשון הקב"ה הוציא את העם ממצרים בחצות הלילה. אבל זה לא מספיק. צריך גם שלב שני שבו העם יוציא את עצמו ממצרים. אם העם יסתמך רק על גאולת הקב"ה ולא יוציא את עצמו בכוחותיו הוא -החירות לא תהיה שלימה, ומשהו מן העבדות ידבק בעם הזה לנצח. לכן כדי לא להסתפק בהתרגשות וברגש של הלילה ההוא, אלא גם לחבר את זה עם ההכרה השכלית והפעולה המעשית- על העם יהיה לשוב למצרים, ולהוציא את עצמו.
כך היא לשונו של ה'שפת אמת': "דבר אל בני ישראל וישובו ..ולמה ציווה השם יתברך שיחזרו למצרים? ויראה כי על ידי שיציאת מצרים היה דבר שלא על פי זכות ישראל, רק על ידי שהבטיח השי"ת לאבות להוציאנו ממצרים. ורצה השי"ת שישובו ויהיה להם גאולה שניה מצד זכותם…וזה שכתוב 'ויראו מאד'. ואין מובן, מאחר שהבטיח ה' יתברך שישובו כדי לאבד חיל פרעה ופרשיו- מה היה להם לירא ? בפרט מרע"ה דכתיב 'מה תצעק אלי' למה צעק? אך כי ידעו זה שצריכין להיות גוברים על ידי זכות עצמותם, ולכך יראו. אף שראו במצרים כל הניסים ובוודאי האמינו בהשי"ת שיוכל להושיעם כהרף עין. רק כנ"ל שהיה בדעתם שלא יהיה להם נס, רק שיהיה הכל בכוחם, והרגישו שאין להם כח כל כך" [שפת אמת , פסח תרל"א, קטע י"א].
"דבר אל בני ישראל וישובו.. יש טעם לומר הענין שיציאת מצרים היה נס שלא בהדרגה. והיא לשעה. ורצה ה' יתברך שיישאר גאולה זו בעצמות ישראל. וכן רצון ה' יתברך תמיד מכל איש ישראל. לעת מצוא השעה. שאין לך אדם שאין לו שעה. ואז צריך לקבוע בליבו על אחר כך שידע להתנהג גם בעת ההסתר. ולכך ציוה שיחזרו ויעלו מעצמותם" [שפת אמת בשלח].
רק כך מוציאים את העם מגלות ורק כך מוציאים את הגלות מהעם.
(בשלח תשעט)
וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת
השארת תגובה