קול העברית

בפרשת בהר, אנו מצווים על שופרה של שנת היובל. "שופר תרועה", שאותו מעבירים בכל הארץ ודווקא ביום הכיפורים. אין אלה התקיעות של ראש השנה הנשמעות במקומה של תפילה, אלא קריאה לאומית עצומה של "דרור בארץ לכל יושביה".

הקול הדומיננטי יהא אפוא במקרה זה, קולו של שופר החירות, זה מה שיישמע לאורכה ולרוחבה של הארץ. אי אפשר להמעיט בדרמטיות של הקול הנשמע בעיתוי ובאופן הזה. השופר של היובל הוא כעין שירת המנון עברי של אמונה בבורא המחייבת מגבלות לשעבוד האנושי.

ויש קול מכונן נוסף: הקול הדובר עברית במדינת ישראל. לכאורה, התרגלנו לדיבור העברי המוביל את שיחותינו. הפלא הניסי של תחיית העברית אינו ניתן להתעלמות. זכיתי שסבא רבא שלי, ד"ר אהרן מאיר מזיא, היה ממחדשי הלשון העברית ואף יו"ר וועד הלשון העברית לאחר אליעזר בן יהודה. הרבה ממונחי הרפואה חודשו על ידו ברוח המקורות. הקול העברי חייב להישמע, להיכתב, להתבטא בעברית.

והנה, בימים אלה מתפרסמים ממצאים הנוגעים לתלמידי ישראל, כולל במה שנוגע "לשפת אם". אוצר זה של שפת אם אינו ניתן להחלפה. אפרים קישון חידש בזמנו את ההברקה ולפיה ישראל היא המדינה היחידה שבה הילדים מלמדים את הוריהם את שפת האם! בוודאי רמז לכך שרבים מהעולים החדשים למדו את שפת העברית מילדיהם שכבר זכו להתחנך בארץ בבתי הספר העבריים.

אבל הנתונים המעודכנים מדאיגים ומעציבים: רק 38% מתלמידי כיתות ט' עומדים בדרישות של תוכנית הלימודים בשפת אם. אפשר בהחלט להניח "שהדרישות" המוזכרות אינן כה חמורות, אלא אפילו מקילות למדי. אפשר גם להניח שאם נבדוק את היכולת של התלמידים להתבטא בעברית בנושאים מורכבים יחסית, או לכתוב חיבור רציני לביטוי עמדותיהם, או להשתתף בוויכוח ענייני בנושא המצריך העמקה מיוחדת, בכל אלה המצב יהא עוד גרוע באופן משמעותי מכך. די להיפגש בסטודנטים צעירים רבים אשר מתקשים מאוד להביע את עצמם בצורה עניינית, מפורטת ומשכנעת.

איך יוכל להמשיך ולהישמע כראוי הקול העברי בתוכנו, המתחיל בלחישה ומתעצם עד לקולות של שופר ביובל? הצורך להיערכות שונה ודרמטית לחיזוק ההבעה העברית בבתי הספר, חיוני ובהול. הוא חל על כל מסגרות החינוך המוכרות לנו. דיבור מוגבל גורם ממילא גם למעצור מחשבתי, ואז כל הקולות המשוחחים בקרבנו מחמיצים את העומק ואת היצירתיות. פרשות התורה הנקראות על ידינו ברציפות ובהתחדשות, מחייבות אותנו להציל את הקול העברי במערכת החינוך שלנו.