פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אורה הגדול של שירת הים, הניצבת במרכז הפרשה, דחק מעט לשוליה – גם במישור הטקסטואלי, לסוף הפרשה, גם במישור התודעתי – את פרשת המלחמה בעמלק, שהיא מן הפרשיות החשובות בתורה.
פרשה זו היא חלק מהדנ"א היהודי. עד כדי כך, שיראים ושלמים דואגים להזכירה מדי בוקר, אחת מתוך "שש זכירות" הנאמרות בתום תפילת שחרית.
ראשיתה, בתיאור קצרצר וקר: "ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים". המקרא אינו מפרט את סיבת המלחמה. ושמא ה"אין סיבה", היא-היא הסיבה: מלחמה "על לא כלום", מתוך שנאה לשמה, דגם שהיה אב טיפוס לאנטישמיות ולשנאת היהודים בכל הדורות.
תגובת משה רבנו ראויה לעיון. ראשית, הוא מבקש מיהושע "בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק". בשונה ממצרים, שם "ה' ילחם לכם ואתם תחרישון", יציאת העם וגאולתו מתבטאת גם במחויבותו ליטול את גורלו בידו. לצד האמונה והביטחון בה', אסור לו עוד להסתפק בתפילה והסתמכות על הנס. מכאן ואילך, "צא הלחם בעמלק" – עליו להיות אקטיבי, לנקוט במאמץ פעיל, ליטול חלק בהגנה.
העיר הגרי"ד סולובייצ'יק, שהשימוש במונח "בחר" מרמז שאין כאן פעולה אקראית, אלא הליך סדור, פורמאלי, של "מינוי ובחירה". לפי המדרש (ילקו"ש), יש כאן מינוי של יהושע למלך. אם תרצו, מעין קדימון למה שכתב הרמב"ם בהלכותיו (מלכים א, ב) כהלכה לדורות: "מינוי מלך קודם למלחמת עמלק". רוצה לומר: צריך שיהיה כאן סדר. מלחמה היא דבר רציני. מלחמה אינה עניין פרטי הנתון לגחמת השליט או לשיקול דעתו בלבד. היא צריכה להתנהל מתוך מחשבה תחילה, ולהיעשות רק בסמכות וברשות.
ביטוי מאלף לכך ניתן בהמשך: "ומשה אהרן וחור עלו ראש הגבעה… וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו. ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד. ויהי ידיו אמונה עד בוא השמש".
ברמה האנושית, יש כאן מחזה נוגע ללב. ידי המנהיג הגדול "כבדו" כל כך, "עד בוא השמש", עד רגעי הדמדומים של השקיעה, עד שנדרש הוא לתמיכתם של אחרים.
אך בפן המהותי, אפשר שיש כאן הרבה למעלה מזה. לא דעת יחיד, יהא גדול ככל שיהיה, שעל פיה יישק כל דבר, אלא מעין טריומוויראט – משולש הנהגה, שחולקים ביניהם גם את שיקול הדעת, גם את האחריות, גם את ייצוג האומה כולה.
בעיני "איש ההלכה", הרי"ד סולובייצ'יק, הצורך בשלושה דווקא – משה, אהרן וחור – מהדהד ומשקף את הצורך בבית דין כדי לייצג את העם כולו ולקבל החלטות הרות גורל מעין אלה. כך נוהגים בתענית ציבור (ראו רש"י על אתר), וכך בתפילת "כל נדרי", שנושאת גם אופי של "מעשה בית דין" המתיר את הנדרים ופותח שערי תשובה.
ודומה שלא לחינם קבעו חכמים ש"אין מוציאין למלחמת הרשות, אלא על פי בית דין של שבעים ואחד" (משנה סנהדרין א, ה). ההימלכות בסנהדרין משקפת את הצורך בהנהגה משותפת החולקת גם את שיקול הדעת, גם את האחריות, ולא פחות מכך את התמיכה והערבות ההדדית ("תמכו בידיו").
יתר על כן: כידוע, הסנהדרין הייתה לא רק גוף מבצע, מנהלי, אלא גם, ואולי בראש ובראשונה, גוף בעל סמכות חקיקה ושיפוט. אם תרצו, יש כאן ביטוי בראשיתי, גולמי, לעקרון "הפרדת הרשויות" הנפוץ בימינו במשטרים דמוקרטיים, ועיקרו: הצורך בכך שכל אחת מן הרשויות תבקר, תאזן ותבלום את רעותה.
בשנה האחרונה התעוררה מחלוקת בישראל, בעקבות הדרישה לשנות את חוק יסוד: הממשלה כך שייקבע בו כי ראש הממשלה ושר ביטחון יוכלו לאשר לבדם יציאה למלחמה בנסיבות קיצון, ללא צורך בהיוועצות ובאישור הקבינט או הממשלה. מעשה מלחמת עמלק מעורר תהיות באשר לרציותו של מהלך מעין זה, ודומה כי גם אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות ותובנות שעולים ממקורות שונים של המשפט העברי.
(בשלח תשעט)
